מהר”ם חלאווה על פסחים סה

סגי להו בהגעלה בכל האיסורין בין גדולים בין קטנים. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דחמץ לא דמי לנותר דנימא ביה התירא בלע דשאני נותר דבעידנא דאבלע ביה הוי אסור ולא הוה עליה נמי שמא דאיסורא דלבסוף אשתני שמיה לכי נאסר ואיקרי נותר אבל חמץ מעיקר' אקרי חמץ והשתא נמי חמץ מקרי ובמאי אשתני דנימא ביה מעיקרא התירא ולבסוף איסורא אי משום זמן הוא גופיה מיהא לא אשתני לא בגופיה ולא בשמיה. הלכך חמץ נמי כשאר איסורין ושפודין ואסכלאות בעין ליבון ומסתברא לי נמי דמחבת בעאי ליבון דתשמישתה ע"י האש דכל שאין בו רוטב אינו משמש אלא לאש לבד ואי משום שמן שמן מועט כי האי לא חשיב משקה דלא עבדו לי' אלא כדי שלא ישרף האוכל ובאסכלות נמי עבדי הכי. תדע לך דמנחת מחבת לחם אקרי ואע"ג דמטגנין ע"י שמן ואי משקה חשיב אין עליו תורת לחם וכדבעינן למכתב לקמן ואע"ג דאמרינן במסכת חולין כלבית באילפס הואי ושיעורה בששים דאלמא רוטב חשבי' ליה דלמא בההוא אילפס הוי ציר ורוטב טובא. והשתא אתי שפיר מאי דמחמיר רב אסי לגרמיה ללבן סכינין משום דאין החומרא אלא דאנן לא חיישינן לשמא נשתמש בהן ע"י האש ולצלי ואיהו חייש לגרמיה כתוספתא וכירושל' אבל אי מדינא אפי' כלים שכל תשמישן ע"י האור לא בעו לבון בחמץ בפסח האיך מחמיר הוא כל כך דלעולם אין מחמירין אלא היכא דאפשר למייתי לידי איסורא אבל הכא לא אפשר כלל דאיהו גופיה מרא דשמעתא דהתם התירה בלע אלא ודאי כדאמרן (ח"י) והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה במס' ע"ז

ברותחים ובכלי ראשון רוב המפרשים ז"ל פירשו כלי ראשון בעוד שהכלי רותח ועומד על האש והא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון פרשו בו כף שמנערין בה את הקדירה ופרור מלשון פירור שמפררין בה את האוכל ויקשה לזה מה שפסקו בסכינין ברותחין ובכלי ראשון דכלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו ואין דרך סכין בקדרה בעודה על גבי האש ואם נחוש לשאינו מצוי אף אנו נחוש להצריכו ליבון שמא נשתמש בו באש. אא"כ נאמר דזה מצוי יותר ואין הטעם הזה מספיק, ועוד מאי קמ"ל בעץ פרור פשיטא דאין לך תשמישו בכלי ראשון יותר מזה. וגם בזה אנו צריכין למודעי לדברי הרמב"ן ז"ל שפירש ברותחין וכלי ראשון לאחר שהעבירו הכלי מעל האש וכדאמרינן בפרק כירה מלח אינה כתבלין דאפילו בכלי ראשון לא בשלה ואי ס"ד דכלי ראשון היינו בעודו על האש אי בכלי ראשון לא בשלה אלא במאי בשלה וגרסינן התם בירושלמי הכל מודים בכלי שני שהו' מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר ר' יוסי בר בון כאן היד סולדת בו וכאן אין היד סולדת בו א"ר יונה כאן וכאן אין היד סולדת בו אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני. כלומר עשו הרחק מדרבנן ואי בעודו על האש בשול גמור הוא דאורייתא. וגרסינן תו עלה אמר ר' מונא אהין פנכא דארוזא מסייע ליה לאבא אהין פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא דאת מפני לה מאתר לאתר ועד כדון הוא רותח. ועוד אמרי' התם בפרק כירה מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ועירוי כלי שני הוא בתמיה. ותו נמי גרסינן התם בירושלמי בעא מניה ר' יצחק בר גופתא עשה כן בשבת עשה כן בבשר בחלב מהו אמר לי' כההי' דר' זעירא איזה הוא חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו כלומ' ואע"ג דרבנן אסרוהו מדאורייתא מיהא לא מחייב אלמא לאחר שסלקוהו מעל האור אקרי כלי ראשון ובפ' כל הבשר נמי גרסי' אין מעלין את הבשר עם הגבינה על השולחן מאי טעמא אביי אמר גזירה שמא יעלה באלפס רותח. מתקיף לה רבא סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא אמר רבא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. מכל הני שמעינן דלאחר שסלקוהי מעל האש מקרי כלי ראשון. וכי תימא א"כ מאי רותחין דקאמר דהדבר ידוע שמיד שמסלקין אותו מעל האש נחה הרתיחה. הא לא קשיא דרתיחה זו היינו קצף שמעלה על פני הכלי וכקצף על פני המים מתרגם יונתן ב"ע וכריתחא. ואמרינן נמי במדידת יין ובלבד שלא ירתיח. ואמרי' נמי באגדה משל ליורה רותח' שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה קפץ בן בליעל וירד לתוכה אעפ"י שנכוה צננה בפני אחרים ואי על גבי האור אין לך בן בליעל שירד לתוכה והשתא ניחא הגעלת סכינין דלעולם לא חיישינן לשלא כדרכן. אלא שכן דרך לחתוך בסכין באלפס רותח ע"ג השולחן

ועץ פרור אינו כף דלא הוה קרי ליה עץ ופרור נמי לאו קדרה אע"ג דכתיב ובשלו בפרור ומתרגמינן