מהר”ם חלאווה על פסחים נה

לימא כתנאי הרודה את הפת ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר' מאיר אמר אסור ור' יהודה אמר מותר ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ומשני לאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור פת צוננת וחבית מגופה כ"ע לא פליגי דמותר כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה והא נמי כפת חמה וחבי' פתוח' דמיא וכיון דלישנא דגמרא הכי קיימ"ל דליכא מאן דפליג בההיא דריש לקיש דפת חמה וחבית פתוחה. ואע"ג דהתם גבי בת תיהא מייתי נמי הא דר"ל ואמר אביי והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי. לאו למימרא דרבא לית ליה דריש לקיש אלא דקסבר דלא דמי דהתם בבת תיהא לא מכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין והיינו דאמר אביי לדידי דמשמע דאי הוה מודה רבא דדמי לא הוה פליג אדריש לקיש הלכך בההוא קיימ"ל כרבא אבל בפלוגתא דרב ולוי דאמרינן סתמא בגמרא דרמי קיימ"ל כרב

והרשב"א ז"ל ג"כ כתב במסכת ע"ז דודאי לוי אפילו לכתחלה שרי דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ובירושלמי דמסכת תרומות גרסינן מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רבי ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר אלמא לכתחלה שרי מאן דשרי מיהו לא פליג איהו ז"ל לעיקר ופסקו דהלכה כלוי אלא דלאו מטעמי' אלא אפילו בלכתחילה באיסורין דעלמא כל שאינן בשר בחלב וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר דדוקא בדיעבד ואע"ג דרבא שרי לכתחילה בבת תיהא התם שאני דליכא אלא ריחא בלחוד ואינו דרך הנאתו דיין אינו עומד לריח אלא בזילוף אבל בבשר שהריח נאכל מודה רבא דלכתחלה אסור. תדע לך דאמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת כלומר דאי משום דיש שבח עצים בפת כיון דתרומה אינה אסורה דאורייתא אלא באכילה ואיסור הנאה דרבנן הוא בדרבנן לא אמרינן שבח עצים בפת מאי איכא תו משום ריחא שהוא בפת ונאכל והוי דאורייתא וקתני הפת מותרת אלמא ריחא לאו מלתא היא. ואם איתא דרבא אפילו במידי דמיכל שרי לכתחלה מאי קא מייתי מיהא דכמון דיעבד לבת תיהא דלכתחילה אלא ש"מ שני בת תיהא משאר ריחני ודיעבד דבשר כלכתחל' דבת תיהא. ולוי נמי צלאו דוקא קאמר בדיעבד דאי לא לשמעינן לכתחלה דכח דהתירא עדיף. והא דאותביניה מאין צולין שני פסחים דלכתחלה היינו משום דקתני אין צולין שני פסחי' כאחד מפני התערובות אלמא תערובות ודאי איכא הלכך אפי' בדיעבד אסור. וההיא דירושלמי לא קשיא דהתם מבעא קא בעי לה מהו לצלות ואהדר ליה דרב אסר אפילו בדיעבד ושמואל שרי משמיה דלוי. ורבא ודאי מפלג פליג אדריש לקיש דהא מסתייע מכמון של תרומה ואין לך פת חמה וחבית פתוחה גדולה מזו דומיא דכשר עם בשר. ואע"ג דאמר אביי לדידי הכי קאמר לדידי דס"ל כריש לקיש לההיא דמיא הלכך אע"ג דגבי בשר אמרינן להדיא דדמי לה רבא לא סבר דריש לקיש ולא לוי דקאי בשיטתיה וקיימ"ל כרבא וכלוי דמעשה רב דאמרי' התם עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ועובדא דפת וביניתא אפילו בדיעבד אסירי לאוכלן בכותח וכדעת הרב אלפסי ז"ל במה שאמר בזה אבל ביתר ראיותיו שעושה הפת וביניתא דבר שיש לו מתירין אינני סותר ובונה אעפ"י שאי אפשר להולמו (ח"י)

והראב"ד ז"ל לא כדברי זה ולא כדברי זה שכתב דאפילו פת וביניתא מותר בדיעבד מטע' נותן טעם בר נותן טעם עשה ריח באויר תנור ומן האויר לפת כדגים שעלו בקערה ולאו טעמא תריצא היא. מ"מ נראין דברי הר"ז ז"ל במה שכתב לקולא וזה לשונו ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנו' מתוך שהוא צר וקטן אזיל האי ומפטם להאי דומיא דפת חמה על חבית פתוחה שהוא מקום צר וקטן אבל בפורני שהוא גדול אין להחמיר כל כך דהא שליט ביה אוירא טובא ולפי הפסק העיקרי בפורני מותר אפילו לכתחלה וכן עמא דבר

דף כ"ו ע"א ורבא שאני היכל דלתוכו עשוי כלומר ולא הוקדש על דעת הצל והנאת צלו ממילא בא ואין כאן נהנה מן הקדש. קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וכי תימא מעילה הוא דלית בה הא איסורא מיהא איכא ומאי ראיה, א"ל כיון דאיסורא דרבנן בלחוד היא במקום טירחא כי הא דצריכי למיעבד תיבות הוה להו למשרי אלא דמעלה עשו: