מהר”ם חלאווה על פסחים נג

העומדין לגדל או באיסורין דרבנן בגבינה של עכו"מ מותר ערלה וכלאי הכרם בארץ דוקא ושור הנסקל וחמץ בפסח ובשר בחלב אסורין בין באכילה בין בהנאה. וכל האסורין באכילה אין לוקין עליהן אלא בשאכלן דרך אכילתן אבל איסורא דרבנן איכא ומסתברא דלא התירו אכילה אפילו במקום חולי כל שאין בו סכנה וכל האסורין בהנאה אין לוקין אלא כדרך הנאה אבל איסורין דרבנן חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דאפילו שלא כדרך הנאתן לוקין

הלכך בכל מתרפאים במקום סכנה חוץ מע"ז בששאל דבר של ע"ז בפי' וגלוי עריות ושפיכות דמי' דאין דוחין נפש מפני נפש כולה כדכתיבנא. בחולי שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורין דרבנן ואפי' כדרך הנאתן כגון גבינה וכלאי הכרם בחוצה לארץ וחמץ שעבר עליו הפסח ודוקא הנאה אבל אכילה לא דכולי האי לא שרו. ובאיסור תורה כל שנהנה שלא כדרך הנאתן רוב הדברים בתחבושת ורפואה הן שלא כדרך הנאתן דאינן עומדין לכך אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר דאין כאן אלא איסור דדבריהם. מיהו דוקא בחול' אבל מכה בעלמא לא חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב שאינן מותרים לעולם אלא במקום סכנה אבל חמץ בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו אספלנית אעפ"י שאינו אסור משום נהנה מיהו אסור משום בל יראה ובל ימצא. אלא שהרשב"א ז"ל השיב שיעשה הגוי מחמץ שלו ומשו' נהנה ליכא משום בל יראה ליכא דאין דעת הישראל לזכות בו וכן עיקר בחמץ הידוע שנתן דעתו שלא לזכות בו ותו לא מידי

אתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה משכחת לה בארבע גווני אפשר וקא מכוין שאפשר לו לילך בדרך אחרת כשהוא מרגיש הריח ההוא של ע"ז ואפשר לו לנטו' ממנה לדרך אחרת בלתי עקום ואריכות הדרך ואינו עושה ועוד דמה שאינו עושה כן הוא מכוין ג"כ להנאת הריח ההו' או לא אפשר בדרך אחרת בשוה וכל שאינו בשוה לא אפשר מקרי בכולה שמעתין מ"מ קא מכוין או לא אפשר ולא קא מכוין או אפשר ולא קא מכוין. ולהאי לישנא קמא קס"ד דכולה מלתא תליה בכוונה הלכך כל דמכוין לכולי עלמא אסור בין אפשר בין לא אפשר בין לר' יהודה בין לר' שמעון ולא אפשר ולא מכוין כולי עלמא דהיינו אביי ורבא לא פליגי דלר' שמעון שרי דהא אית ליה דבר שאינו מתכוין מותר לית לן במאי למשרי טפי מלא אפשר ולא מכוין אבל לר' יהודה דאית ליה דבר שאינו מתכוין אסור לא שנא מתכוין לא שנא שאינו מתכוין לא שנא אפשר או לא אפשר לעולם אסור להאי לישנא דאזלינן בתר כוונה. כי פליגי אביי ורבא אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוון אביי כר' שמעון ורבא אמר לך עד כאן לא קא שרי אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר לא ובהאי פירוש' ניחא כולה שמעתין דאי הוה אמרינן דלא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי היינו ר' יהודה ור"ש תקשי ליה לרבא דהשתא אמרינן דבדלא אפשר לא פליגי א"כ כי פליגי ר' יהודה ור' שמעון בדאפשר ורבא אמר דעד כאן לא קא שרי ר' שמעון אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר מודה דאסור א"כ פלוגתייהו בדלא אפשר אבל במאי דאמרן נימא דלר' יהודה בכל ענין אסור ולאביי פליגי ר' יהודה ור"ש בין בדאפשר בין בדלא אפשר ולרבא לא פליגי אלא בדלא אפשר. וא"ת א"כ מאי קאמר כי פליגי בדאפשר ולא קא מכוון ואליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי דאסור דמשמע דוקא בדאפשר הו' דאסור אבל בדלא אפשר אפילו לר' יהודה שרי דאי לא לשמעי' בההיא הא לא קשיא דאיהו מסיק למילתיה סתם במאי דשוו אביי ורבא ובתר דאסקיה אמר דפלוגתייהו ליתא אלא אליבא דר' שמעון דאלו לר' יהודה לעולם אסור דהא דבר שאינו מתכוין אמר אסור ולא שנא אפשר ולא שנא לא אפשר להאי לישנא. ואשתכח להאי לישנא דלכולי עלמא בדלא אפשר שרי ר' שמעון וכי פליגי בדאפשר ודכותה בפלוגתייהו דגרירה בגדולים שרי לכולי עלמא כי פליגי בקטנים. וא"ת ואביי היכי שרי אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוין דהא פסיק רישיה ולא ימות הוא ואביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות, א"ל דכי אמרי' פסיק רישיה ה"מ במידי דאי הוה פסיק רישיה נגרשת המלאכה לגמרי שאם מסתפק משמן שבנר על כרחו גורם כבוי הוא ואי אפשר לו לגרום במקצת לפי שהיא מלאכה חוץ ממנו. אבל כאן בריח אע"ג דמריח כדאמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו מ"מ כל שאינו מכוין אין הריח גמור ואינו נרגש על תכליתו הלכך לא חשיב פסיק רישיה וכן בגרירה אע"ג דלא דמיא להא מ"מ אית בה קולא אחריתי דאפילו הוי פסיק רישיה מלאכה שאינה צריכה לגופא