מהר”ם חלאווה על פסחים מו

דאפילו לר' יהודה אסור דאע"ג דאפרן מותר קודם הגיעו לאפר אסור דיש שבח עצים בפת כן פי' הרמב"ם ז"ל

לא יהא בו היתר אכילה וכל שנהנה כלל היתר אכילה הוא דהא משתרשי ליה זוזי באי זה ענין שיהיה

ופליגא דר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ומ"מ בחמץ בפסח דוקא איסור הנאה אבל כרת בהנאה ליכא אע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש דכל אוכל אינו כלא תאכל דאי לא תימא הכי לקמן דמבעי לן חזקיה ור' אבהו מאי בינייהו לימא כרת בהנאה איכ' בינייהו אלא כדאמרן

ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לגוי במכירה. וא"ת ולאשמעינן דגוי דוקא במכירה למה לי האי קרא תיפוק לי דאמרינן בפ"ק דע"ז לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ומשמע התם דאפי' כר' יהודה אתי' ולכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ותו לא. א"ל דתתננה הוה משמע בין במכירה בין בנתינה אתא מכירה דגוי וגלי אנתינה דגר

אי ס"ד כדאמר ר' מאיר לכתוב רחמנא ומכור משמע דאי כתיב הכי לכ"ע מקרא נדרש לפניו ולאחריו וקשיא דבפ"ק דקדושין אמרינן אי ס"ד כדקאמר ר' יוסי הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. וכן בפ' איזהו נשך לכתוב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. תריץ ואמר שאני התם דתקום לא משמע אפני והדרת לא משמע אמפני ומוכחא מלתא דכל חד לגופיה ואידך נמי אי הוה כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית אכלך הכי נמי השתא דהדר וכתב לא תתן אכל חד משמע דכל חד בדיניה ולא דמו

ור"מ או להקדים נתינה דגר אמכירה דגוי. וא"ת א"כ לימא לדברים ככתבן להקדים מיהא אצטריך הא ליתא דאי לא קרא דאצטריך לגופיה לא הוה מייתי ליה משום הקדמה דסברא היא כדקאמר ר' יהודה אבל כיון דאצטריך ריך קרא לגופיה אגב אורחיה אשמועינן הא

ור' יהודה סברא היא גר אתה מצווה להחיותו דוקא בהאי נבלה שדמיה מועטין אבל בדבר השוה לכל ליכא מאן דאמר שיקדים נתינה דגר למכירה דגוי ושיהא מצווה להחיותו בכל ממונו

אלא לר' אבהו אליבא דר' יהודה שאר איסורין מנ"ל וכי תימא נימא מדאצטריך למכתב או לדברים ככתבן הא לאו הכי הוה אמינא דלהתירה אתא אלמא דבשאר דוכתי משמע אכילה והנאה הא ליתא דהשתא דאתא קרא וכתב או גלי לן דלא נימא דלהיכרא אתא ולית לן למידק ממאי דהוה משמע אי הוה מאי דליתא

דף כ"ב ע"א ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. אבל מדאצטריך למשריה ליכא למילף דהוה אמינא דוקא לכלב וכדכתב רש"י ז"ל. אי נמי הוה אמינא לגופיה דלא תימא דאתקש טרפה לבשר קדש שיצא חוץ למחיצתו שנאסר בהנאה כי היכי דילפינן מבשר בשדה להוציא העובר את ידו קמ"ל

ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. ואצטריך קרא לגופי' דליתיה בכלל שאר איסורין כיון דלא כתיב ביה לא תאכל בהדיא אלא וזבחת ואכלת ואמרינן ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום וכדפירש רש"י ז"ל

ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פירש רש"י ז"ל ליאסר בהנאה משמע הא. לאכילה דאורייתא הן והכי משמע בת"כ דמייתי התם ר' יהודה לא יאכל כי קדש הם יכול שאני מרבה חולין שנשחטו בעזרה ת"ל הם אלמא מדממעט ליה קרא מהנאה ש"מ דבאכילה דאורייתא אבל בתוס' כתבו דלמאן דאמר לאו דאורייתא ל"ש באכיל' ל"ש בהנאה וההיא דת"כ אסמכתא בעלמא וחזקיה אית ליה חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא ונבלה לדברים ככתבן הוא דאתא כר' יהודה או כר"מ ואצטריך קרא להקדים הלכך ליכא למילף אלא מלא יאכל מדשני קרא בדבוריה קמ"ל לא יהא בו היתר אכילה

הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר אין לפרש דתנאי פליגי בגידין אלו חד אמר יש בהן בנותן טעם וחד אמר אין בהן דהא כאפשר למיקם עלה דמלתא דלטעמיה קפילא ארמאה אלא דפלוגתייהו תלי' בקנוקנו' אי אסורין דאורייתא או לא דמאן דאמר יש בהן קסבר גידין שאסרה תורה יש בהן בנותן טעם דהיינו קנוקנות שאסורין וכל שכן הגיד עצמו אעפ"י שאין בו נותן טעם לכ"ע ואידך אמר לא אסרה תורה כלל נותן טעם אלא הגיד בלבד ועץ הוא והתורה חייבה עליו. והלכך הכא ה"פ הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם דכיון, דמקצתן