מהר”ם חלאווה על פסחים מז

אותן שיש להן נותן טעם הן בכלל נבלה והותרו בכללה ה"נ כל הגיד דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אלא למ"ד אין בהן נותן טעם כלל הא לא הותר דאינו בכלל נבלה (ח"י). וכן פרשה הרשב"א ז"ל לפלוגתא דתנאי במקומ'

מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתניא וכו' ואי קשיא לך דכיון שכן מתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר' יהודה דאית ליה יש בגידין בנותן טעם והא ר' יהודה אסר מתנת חנם לגוי הא לא קשיא דבתוספת' שנינו ר' יהודה אומר אם היה שכנו מותר אי נמי דהאי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וחזקיה על כרחין לית ליה דר"ש

שאני דם דאתקיש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. וא"ת ואכתי דם קדשים דמותר מנ"ל דהכא דם חולין הוא דאתקיש כדכתיב תשפכנו, א"ל דאיסורא מנ"ל מלא תאכלנו והא גלי לן הכא דלא תאכלנו לאו דוקא וכיון דלחולין לאו דוקא תו לית לן למילף מלשון אכילה לדם קדשים דהא נפק ליה קרא ממשמעותיה אבל לא מצי לאתויי מדכתיב ואני נתתי לכם שלכם יהא כדלקמן ואפילו בדם קדשים נמי דהא כתיב לכפר לכפרה נתתיו ולא להנאה. וכי תימא ור' אבהו מאי שנא דיליף מנבלה ואליבא דר' מאיר לחוד ואצטריך למימר דלר' יהודה לית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא לילף מהכא מדאצטריך קרא למשרי בדם. א"ל דמהכא לא עבדי' בנין אב כיון דלא כתיב בהדיא התירא דהא אפשר דהקישא לכדר' חייא בלחוד אצטריך. וליכא למימר דליהוי נבלה ודם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דקראי להתירא אתו ולא לאיסורא אלא דמדאצטריך שמעינן איסורא

ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח וא"ת והנהו מנא לן דאסורין דלכ"ע נסוך המים לאו דאורייתא אלא רמז לבד למאן דאמר ואפי' איסורין נמי מי מדמי קרא לאיסורין דרבנן. וא"ל דקרא לא אתא אלא לדמויי דם לשפיכת מים דדם נשפך כמים מכשיר. ונקט מים סתם משום איסור הנאה ולמים האסורין כעין של כיור מדמי להו אלא דאנן אמרינן לדוגמא בעלמא כמים המתנסכים וכי תימא מנא לן דקדישי כיון דעיילו בכלי שרת הא קדישי דכתיב כל הנוגע בהן יקדש (ח"י)

ע"ב דם הוא דאתקש לאבר מן החי מה אבר מה"ח אסור אף דם מן החי אסור פי' דהוה ס"ד דליכא כרת אלא בדם זביחה כדכתיב קרא וקמ"ל דמה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור באיסור האמור בו דהיינו בכרת ואיזה זה שהוא בכרת דומיא דזביחה דם הקזה של בהמה שהנפש יוצאה בו. אבל בדם אחר לאו הוא דאיכא אבל כרת ליכא כגון דם התמצית ודם מגפתה. ואין לפרש אף דם מן החי אסור משום דם מן החי ולוקה שתים דא"כ מאי שנא דם הקזה שהנפש יוצאה בו. מאי שנא מבשר מן החי דבכל בשר חייב

איני יודע שנבלה היא ונבלה אסור באכילה וא"ת ודלמא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה ולא הוי נבלה א"ל דהיא היא דקאמר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור דסקילת בן פקועה כשחיטת אחר. והתם בבבא קמא מקשה אמאי לא יאכל לאיסור הנאה דנימא אם אינו ענין. ומשני א"כ לימא קרא לא יהנה כלומר דכיון דלא איכתיב בהדיא בהנאה ואצטרכיה למדרש טפי עדיף למדרש לא יאכל לאחר ששחטו לאחר שנגמר דינו ולאוקמי באכילה ממש כדכתיב והלכך לא יאכל לכ"ע אצטריך

לעולם לא יאכל משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה ולהנאת עורו אצטריך ואת לא משמע ליה לדרשא וכי תימא לימא לא יאכל ותו לא והשתא ליכא למימר בשרו דוקא ה"נ הוה אמינא לא יאכל דבר הראוי באכילה אסור בהנאה

לכם להביא את הנטוע לרבים ר' יהודה אומר להוצי' את הנטוע לרבים פירש"י ז"ל נטוע לרבים על אם הדרך נראה מדבריו אפילו הוא של יחיד ולא משמע הכי במסכת ערלה דקתני הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ובתר הכי קתני הנוטע ברשות הרבים אלמא הכל תלוי אם הוא של רבים או של יחיד

דף כ"ג ע"א ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כ' רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים וליכא למימר הכי גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם לא כת"ק ולא כר' יהודה דכל היכא דאיכא למדרש לכם שלכם יהא דרשי' דהוא ממשמעותיה דקרא ובאיסורין דרשינן שלכם יהא להיתר הנאה כל דאפשר ובמצות עשה דרשינן משלכם והכי נמי גבי לולב

ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וא"ת