מהר”ם חלאווה על פסחים מד

ערב וכלים טומאת ז' אלא מאב הטומאה. וטומא' בשאין בו דעת לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור וטבול יום פוסל בתרומה דאורייתא. ומדרבנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ומשקין מטמאין כלים מדרבנן. ולא גזרו על ספק הרוקין ולא על ספק משקין שבירושלם אבל בעלמא גזרו ומשקה בי מטבחיא או מדבחיא דכן ואין מכשירין וכבר פירשתי כל זה בקצרה כפי מה שאמר לי לבי: פרק שני

דף כ"א ע"א כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו' קמ"ל דאפילו לחיה ולבהמה אע"ג דהאי מצנעה והאי לא מצנעה אפי' הכי מותר להאכיל כדאיתא בגמרא ואגב אורחין נמי שמעינן מינה דהא כל שעה שאינו אוכל אינו מאכיל והלכך מתני' דלא כר' יהודה דלדידיה הא איכא חמש דתולין ולא אוכלין ובודאי מותר להאכיל דאי לא תולין למה כיון דסופו לשריפה עומד והשתא נמי לא מתהני מיניה ולהאכיל ישרפנו אלא לאו ש"מ דלא כר' יהודה. מיהו סתמא לאו להאי דיוקא בלחוד אצטריכא דא"כ תקשי לן היכי קיימ"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא דלא כותיה דוקא. אלא דעיקרא דמתני' לטעמא דבהמה וחיה הוא דאצטריכא (ח"י)

נימא מתני' דלא כר' יהודה אשכחן לימא דקאי בריש בבא בתרא נמי לימא קסבר האי תנא היזק ראיה שמיה היזק וכדכתי' התם

כל שעה שמותר כל שעה שאוכל מאכיל מבע"ל מדשני תנא בלישניה דהוה ליה למתני כל שעה שמותר לאכול מותר להאכיל או כל שעה שאוכל מאכיל הלכך מתני' כר"ג

דאי תנא בהמה משום דאי משיירא חזי ליה אבל חיה דאי משיירא מצנעה ליה אימא לא. פי' דבהמה אי משיירא אינה מוליכתו למקום אחר אלא שם במקום אכילה מניחתו הלכך חזי ליה ומבערו אבל חיה דאי משיירא מצנעה ליה בקרן זוית שלא במקום נתינה ודלמ' לא יהיב אדעתיה למבדק בשעת ביעור בכל הבית קמ"ל דלא חיישינן דודאי אכתי בדיק ומבער כל הבית. אבל משום בטול ליכא למשרי דאכתי לא אתקין בטול ולא אדכר במתני' כלל ואמוראי נינהו דמצרכי ליה על הספק וברייתא דהיה יושב בבית המדרש דוקא ביש לו עסה אבל על הספק לא אתקין במתני'. הלכך מהא לא שמעינן דאינו צריך לבטל בשעת ביעור אבל מדלעיל שמעינן לה כדכתיבנא לה

ואי תנא חיה משום דודאי מבער לה כדאמרן ואפילו תימא דדלמא זימנין דלאו אדעתיה נהי דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל מ"מ לא אתי ביה לידי תקלה דהא מצנעה ליה אבל בהמה דלא מצנעה ליה זמנין דלאו אדעתיה לבעוריה ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ותו דאכתי אתי בי' לידי תקל' והא דלא אמר בגמרא ואתי ביה לידי תקלה משום דלא אצטריך דהא מוכחא מלתא ונקט עיקר האיסור למימר דאע"ג דאיכא נמי משום תקלה איסורא דבל יראה ובל ימצא לא פקע הלכך בהמה חמירא ואימא לא קמ"ל דלא חיישינן להא אלא מימר אמרינן דבדיק ליה ומבעריה. ובהא פירוש' איתרצ' לי מתני' דמה שהוא משייר יניחנו בצנעה שלא תבא חולד' בפניו ויהא צריך בדיק' אחריו דאלמ' כל שנטל' צריכה בדיק' אחריו עד שימצאנו ואלו הכא שרינן לכתחלה להאכיל. אלא דהתם בחולד' וחיה נכרית דלא בת תרבות היא ומצנעה בחורין וסדקין אבל הכא בחתול וחיה בת תרבות דלא מצנעה אלא בתוך הבית ובקרן זוית (ח"י)

ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח. פירש"י ז"ל דקסבר מצוה לבערו מן העולם ובפר"ק דשבת משמע דטעמא מפני החשש שיאמר הרוא' ומכיר שהו' של ישראל שישראל מכרו לו תוך הפסח דמייתי לה התם גבי ב"ש אומרים אין מוכרין לנכרי ולא משאילין לו וכו' והכי משמע טפי דהא בקראי בתים וגבולין כתיבי

וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור וא"ת הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מותר למכור ואתיא דלא כר' יהודה דהא איכא חמישית והיכי קיימ"ל כותיה. וא"ל דלא אמרינן הכי אלא לאפוקי מדב"ש ולכי תידוק עלה לדיוקי אמצא לך דלא דק דלאו להכי אייתי לה

ע"ב רי"א כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח. קא פסיק למלתיה שלשים יום לפני הפסח אסור לעולם בין רב למעט כיון שדרך לטבל בו ומתקיים אבל אם היה מרובה אפי' קודם