מהר”ם חלאווה על פסחים מג

הטומאה משום דאיכא ס"ס שמא מחט טהור ואם תמצא לומר טמא שמא טמא טומאת שרץ והוי ס"ס בטומאה עצמה כדכתיבנא לעיל. ולאידך לישנא דמחט טמא מת מיירי בספק נגע הסכין והידים וקמ"ל דאע"ג דבעלמא הוי ספק טומאה ברשות היחיד וספיקו טמא ואע"ג דאמרינן בדבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים דילפינן מסוטה ה"מ כגון חולדה מהלכת על גבי ככרות ושרץ בפיה אבל כל שהטומא הטהרה ביד אדם אע"פ שאין הטומאה תלויה בו דבר שאין לו דעת לישאל חשבינן ליה. וקמ"ל דעזרה רשות הרבים היא והכא ספקו טהור ובשר שהוא טמא דייקי' עלה דאתכשר במאי אילימא בדם דם קדשים אינו מכשי' משקה בי מטבחיא הא א"ר יוסי בר' חנינא דאינו מכשיר ולרוחא דמלתא נקט ליה דהא אמרינן לעיל תרגומא אדם ועוד דהא איכא יין דמכשיר לכולי עלמא דאוריית' ובתלוש אלא דלא דק עלה. ואלא בחבת הקדש א"כ תפשוט מינה מנחה שנבללה בשמן ונשאר בה מקום צרור שלא נכנס בו שמן אם נטמא מונין בו ראשון ושני דהא הכא הבשר טמא קתני ולפסול אחרים משמע. אלא כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כדי שתהא נוחה ליפשוט ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ונמצאו מים אלו מחוברין שבנהר נדבקו והעור מכשיר דיש יד להבשר כדאיתא בפרק העור והרוטב וקמ"ל זבחי שלמים משום דעורה לבעלים וה"ה לשאר קדשים. וההיא דלא גזרו על ספק הרוקין הנמצאים בירושלם קמ"ל דמתני' דקתני דרך ירידה לבית הטבילה טמאין דרך עליה טהורין רישא דוקא דרך יריד' טמאין הא דכל העיר טהורין וסיפא למעוטי מבואות קטנים שהן תוך דרך העליה דדוקא למי שהוא עליה לכל אדם אבל מבואות אלו ירידה הם ג"כ בקבע כמו עליה

דף ך' ע"א תני תנא קמי דרב ששת שלש טמאות בשרץ שרץ בכלי וכלי באוכלין ואוכלין במשקין וסימנך נזייתא שהוא שכר שנותנים תחלה כלי ואח"כ שעורים ואח"כ מים ואליבא דר' עקיבא היא דאית ליה שלישי בחולין

תנן התם שרץ שנמצא בתנור הפת שניה ולא אמרינן נחזיה להאי תנור כמאן דמלי טומאה אע"ג דכלי חרס מטמא מאוירו דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס ואם אמרי' נחזי כמאן דמלי טומאה אמאי לא

ע"ב רב חסדא רמי פסחא אפסחא דבמתני' קתני לר' יהושע תלויה וטמאה שתיהן כאחת ובברייתא קתני דלא ומשני דתנאי נינהו אליבא דר' יהושע. וכן מקשי' מתני' דשתיהן כאחת אמתני' דחבית דגר' אין בידים לאו משני דתנאי נינהו וכן מקשינן חבית דגרמ' אחבי' דיטמאנ' ביד ומשני דהתם איכא הפסד חולין והפסד מרובה אבל להפסד מועט לא חששו דבחבית של שמן שנשברה מודים שניהם דתרד ותטמא ואל יטמאינה ביד משום דראוי להדלקה. אבל יין אין ראוי לזילוף כגון בחדש ולשני אינו ראוי דדלמא אתי ביה לידי תקלה אבל שמן כיון דלהדלקה בעי ליה שדי ליה בכלי מאוס ולא אתי למיכליה אבל ליין כיון דלזילוף בעי ליה שדי ליה בכלי מאוס

ותקלה עצמה אי חיישינן לה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך הכל ובה"א תעשה זילוף ור' ישמעאל בר' יוסי אומר בשד' תשפך הכל משום דחאיש לתקל' בשהיי' להביאו הביתה בבית תעשה זילוף. וב"ה לא חיישי כלל לא בבית ולא בשדה. הנה עלה לנו משיטה זו שאמרנו דכולהו תנא אית להו משקה מטמא אוכל בתרומה וקדשים מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומינה נמי אוכל מטמא משקה וכל שכן שמקבלין טומאה שלא בהכשר והיינו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וכל שכן ר' עקיבא דאפי' בחולין אית ליה הכי הלכך משכחת לו רביעי בקדש דאוריית' שרץ בכלי וכלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל. חוץ מר' אליעזר דאית ליה דמשקין אין מטמאין אחרים אפילו בקדש דמר' יוסף בן יועזר יליף הלכה לדידיה אוכל מטמא אוכל בתרומה וקדשים מהא קרא ומשכחת להו נמי שפיר. ומאי דאמרי' במס' חגיגה דשש מעלות אחרונות לית להו דרדא דאוריית' ה"פ חמש ראשונות מה שיש בהן מדרבנן יש לו עיקר בדאורייתא אבל חמש אחרונות מה שיש בהן דרבנן אין לו עיקר בדאורייתא אבל לעולם אימא לך דשלישי ורביעי דאוריית' נינהו הלכך למדנו מכאן דמת אבי אבות וטמא מת אב בין אדם בין כלים וכל כלים נעשין אב הטומא' אלא שאם הם של מתכת חזרו כטומאה עצמה. ולמדנו שאין אדם וכלים מקבלין טומאה פי' אדם הנוגע באדם טומאת