מהר”ם חלאווה על פסחים כא

בהמה ואקשי' ואמאי ניזל בתר רובא כלומר ובשע' הרגל נמי יהו חולין כשאר ימות השנה ופריק משום דשוקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום. וא"ת וכבוד מי מהני והא אמרינן במסכתא נדה פרק בא סימן גבי שרץ שנמצא במבוי כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ואע"ג דנתכבד דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכב' לא אמרינן, א"ל דהתם חיישינן לגומא כדאסיקא הכא בדאשתכח בגומא ולחומרא חיישינן

לא תימא שרבתה מצה אלא אימא שרבו ימי מצה עלי' הילכך כל שנמצא פת שאינה מעופשת ולא ידע אי חמץ היא או מצה היא אזלינן בתר בתרא ומצה היא ואי מעופשת היא אי איכא למתלי במצה כגון שרבו ימי מצה עלי' וקאי בדוכתא דיהבי עלה נהמא חמימא דמעפש לה או בכיוצא בזה לפי עיפושא תליא ומצה היא והרב אלפסי ז"ל שלא כתבה לזו בהלכותיו דלמא משום דמלתא דלא שכיח הוא

אמר רב יהודא הבודק צריך שיברך היינו טעמ' דתקינו ברכה על הבדיקה ולא על הבטול משום דבדיק' דאורייתא ובטול דרבנן וכדכתיבנא לעיל. ומאי דמברך בלשון ביעור לאו לשון שריפה הוא דהא לא שריף ליה אלא לשון בדיקה הוא בלשון בערתי הקודש מן הבית והלכך יצא לו מזה למנהג הנשים שמזמינות חמץ בשעת בדיקה כדי שלא תהא ברכה לבטלה דלאו מנהג הוא דאין הברכה אלא על החפוש והבדיקה בין מצא בין לא מצא ויבדוק בתוך המועד הויא תיובתיהו. ולענין ברכת זמן איכא מאן דאמר דמברך כיון דמזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא דהא לא קביע ליה זמנה דמפרש ויוצא בשיירא בדקי כד נפקי ומי שלא בדק בודק לאחר המועד וכל הני מברכי ואין הדעת נותנת שיברכו זמן ואין זו הכרעה אצלי וסוכה תוכיח דאפילו עשאה מר"ה כשרה ותניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אלא היינו טעמא דלא מברכינן זמן אלא במידי דאית ביה הנאה אבל הכא הרי מוציא ממונו מביתו. והיינו נמי טעמא דספירת העומר. מיהו כל בודק מברך בין קודם זמן בין לאחר זמן מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל לאחר שלשים יום ואעפ"י שעבר זמן חיובו והבודק כמה בתים בברכה אחת סגי מידי דהוה אשוחט מאה עופות או מאה בהמות והוא דדעתי' עליהו מעיקרא דאי לא הו"ל כנמלך דמברך על כל כוס וכוס. ואם שח באמצע בדיקה אם לצורך בדיקה אין בכך כלום דהו"ל כטול ברוך טול ברוך אבל שיחה בעלמ' איכא מאן דאמר דחוזר ומברך דומיא דשח בין תפילה לתפילה מברך שתים לא סח מברך אחת. וכבר השיב עליה הרב אלפסי ז"ל דלא דמי דהתם שתי מצות נינהו ואין זו מעכבת את זו והיינו נמי דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא להניח אלא על מצות תפילין אבל הכא גוערין במי ששח אבל לא הדר ורבינו האי ז"ל כ' ירושה הי' מאבותינו שלא יסיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו וכן עמא דבר ע"כ. מיהו אם שח בין ברכה לבדיקה באיזה ענין שיהא חוזר ומברך כך אמרו קדמונינו ז"ל

והלכתא על ביעור חמץ. וא"ת וכיון דלבער כולי עלמא לא פליגי ובעל ביעור פליגי אמאי תפסינן מאי דמספקא לן ושבקי' מאי דפשיט' לך א"ל דהכי קאמר והלכתא אף על ביעור חמץ וכן פירש רש"י ז"ל, והר"א אב ב"ד ז"ל נמי כתב רצו לקבעה בעל וקבעוה וטעמא משום דמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא או עם הארץ כעין ההיא דפ' כיצד מברכין דהוו משתבחי בר' זירא בר רב זביד וכי אתא פתח ואמר מוציא ואמר זה הוא שאומרין עליו אדם גדול הוא בשלמא אם אמר המוציא הא קמ"ל הלכתא כרבנן אלא השתא לא קאמר הלכתא לא כמר ולא כמר במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע וה"נ דכותי' ומ"מ לישנא לא משמע הכי דא"כ לימא הכי בהדי' אף על ביעור אלא מסתברא דדוקא על ביעור קאמר כיון דאפשר ליעשות ע"י שליח וכבר כתבתיה כולה בארוכה במסכת סוכה בס"ד

ע"ב כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן גרסי' עלה בירושלמי חוץ מקדושי' בבעיל' ודילמא טעמא דמלתא לפי שאין מברכין על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשות וקדושין בבעילה כשהיא מזומנת בעינן מחניך קדוש וליכא. אבל בשאר קידושין לכולי עלמא עובר לעשיתן בעינן ולגמרין כללא כייל לכל מצות ולא מפיק אפילו קידושין בבעילה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בברכת נשואין שיהו קודם שתכנס לחופה ומה שלא נהגו כן בברכת קידושין חששו שמא יחזרו בהן ונמצאת ברכה לבטלה. וברכת נשואין א"ל