מהר”ם חלאווה על פסחים כב

דלאו על הכנסה לחופה הן אלא על אסיפת העם וברכו' של שבח הן ואי משום דקיימ"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ה"מ ביחוד ואין כאן יחוד הילכך בהני שפיר דמי לבסוף לברך ור"ש ז"ל כתב דברכת להכניסו שמברך האב מקמי מילה מבעי ליה לברוכי מיהא דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ור"ת אחיו השיב עליו דלא מהפכי' סדורא דמתנית' דהתם בפ' ר' אליעז' דקתני המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולשעבר נמי היא דברכת להכניסו אינה על המילה לבד אלא על כלל המצוה על טורחו ועמלו ועל ממונו הנתן בו עד שזיכהו השי"ת והגיעו לכך. ובהא נמי ניחא מאי דמברכי' לה בל' דאי לאחר מצותה בעל מבע"ל כדמשמע הכא. ובהא נמי איתרצא ברכת גרים ועבדים דמברכינן לאחר המילה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ בא"י כורת הברית כדאיתא התם בפ' ר' אליעזר דברכה זו כעין ברכת הכנסה היא כלומר שזכהו למול ולהטיף מהם דם ברית והיינו למאן דגריס התם המל אומר על המילה והמברך אומר למול וכו' ולשון אחר כתבתי שם בפ' המילה. והרמב"ן ז"ל כתב דדוקא כל המצות קאמר ולא כל הברכו' משום דברכת הנהנין פשיטא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וברכות של שבח ברואה את הים ולבנה בחדושה ומקום שנעשה בו נסים אפילו לאחר ראיה נמי דאין סברא לומר שיעצים עיניו עד הגיעו לשם וכן כל ברכות הבקר הנותן לשכוי וכו' אפי' שמע בחצי הלילה ועמד ולבש ונטל ידיו מברך ביום בתפלתו שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו מברך אלא א"כ עשה דברים הללו ובשעת עשיה כלישנא דגמ' כד לביש כד סיים מסאני וכו' אלא שיש להסתפק במה שאמרו בירושלמי דמסכת ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקלריא אם יכול הוא לצאת ולברך תכד"ד יברך ואם לאו לא יברך דאלמא תכד"ד מיהא בעי'. אלא שיש לומר דברכות אלו של כל יום אינן על השמיעה ועל העשיה אלא בין שמע בין לא שמע דברכות של שבח הן על נוהג העולם. וכן המנהג ואפי' ברכת נטילת ידים פותחים בה בבית הכנסת עשו אותה כשאר הברכות ותקנו בה ברכה משא"כ לשאר תפלות לפי שהוא עכשיו כבריה חדשה שיצא לאויר העולם ומברך על כל מעשי האדם ואפי' לא הוצרך הוא אליהן. וברכת נטילת לולב שהיא לבסוף נ"ל דטעמא דכיון שכבר הלולב בידו כדמשמע התם במס' סוכה הולכין לבהכ"נ ולולביהם בידן לא הצריכו להניחם ולברך ולחזור ליטלם. וכבר הארכתי בהא דעובר לעשייתן שם במסכת סוכה בס"ד ללמד דעובר לתחלת עשייתן בעי לברוכי ולא לגמר עשייתן בלבד

אלא חוץ מן הטבילה בלבד אתמר כלומר טבילת גר בלבד דאכתי לא חזי ולא מצי למימר וצונו ואפי"ה תקנו בכל הטבילות על וכן על נטילת ידים שהי' כעין טבילה שלא רצו לחלוק בנוסח הברכות אי נמי דנ"י זמנין דלא חזו כגון מי שהיו ידיו מלוכלכות. וטבילה משום דלא מברכינן אלא בשעה שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה וכשהאשה עומדת ליכנס במים ערומה היא ובעינן מחניך קדוש וליכא עד לאחר טבילה שעלתה ונתלבשה ולכסות עצמה ולברך לא הצריכוה דאיכא ביעתות' דמיא כמה דשהי משו"ה תקנו כולהו בעל ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז צריכין טבילה לאו למפסק הלכתא דצריכין טבילה דהא קיימ"ל דהשתא בטלוה לטבילותא כר' יהודא בן בתירא דאמר דאין ד"ת מקבלין טומאה אלא משום דמני' שמעי' דנדה וזב בלחוד מצי לברך קודם טבילה לכולי עלמא משום הכי אייתי לה

ואומר נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וא"ת ולמה לי קרא דבעת ההיא בהאי קרא סגי דהא אית בה חפוש ונר,. א"ל דאי מיני' הוה אמינא דחפוש לא קאי אנר אלא אאלקים משום הכי צריכי כולהו: דף ח' ע"א אין בודקין לאור החמה. כתבתיה לעיל חורי הבית העליונים והתחתונים אינן צריכין בדיקה דוקא בדיקה אין צריכין אבל כל שיש שם חמץ ודאי חייב לבערו דהא ככר בשמי קורה וככר בבור הוא בעיא ולא אפשטיה לקמן ומשמע דכל שכן חורין והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם גג הבד וגג המגדל א"צ בדיק הדא דתימ' בשגבוהין ג' אבל אם אין גבוהין ג' הרי הן כקרקע ובאותו שלא נשתמש שם חמץ אבל באותן שנשתמש שם אפי' גבוה כמה צריך בדיקה אלמא כל שנודע שם חמץ בכל מקום צריך בדיק' מיהו מספיקא אינן צריכין בדיקה ואפי' הניח עשר ומצא תשע או עכבר