מהר”ם חלאווה על פסחים כ

דאי מכנשא הוה ליה כזית שנם במקום אחד אבל הכא בפירורין דפת לא

אלא אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה. פירש"י ז"ל דדעתיה עליה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהה אותה אפי' רגע נמצא עובר בבל יראה ובל ימצא נראה מדבריו דדוקא משנתן דעתו להשהותו הא לאו הכי אפי' כשלא ביטל אינו עובר והא ליתא דכל שלא בטל מסתמא עובר עליו ועוד דבנותן דעתו עליה אפי' בעל עובר דחצרו זכתה לו אע"ג דאיסורי הנאה נינהו מההיא דע"ז כדאמרן לעיל. ועוד דמשמע דטעמא דחס עליה ואינו מבטלה מיד הא מבטלה תו לא עבר. והא ליתא דלבתר אסוריה תו לא מצי מבטל לה. אלא ה"פ דעתיה עליה בתוך השנה וחשיבא ולא בטלה כפירורין

דף ז' ע"א דאמר רב גדל אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קרדיניתא שאינו חמץ גמור אין חוששין והיינו דמייתי מינה לשעה ששית דרבנן ולא מחוור דמשש שעות ולמעלה לא משמע תחלת שש אלא סוף שש דהיינו תחלת שבע כדאמרינן לכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור והיינו תחלת שבע כדמייתינן עלה קרא דאך חלק וחיטי קרדנייתא הן חטין קשין מלשון הרי אררט דמתרגמינן טורי קרדום והחיטים אינן מתבשלים לעולם בקרקע מעצמן עד קרוב לקציר שעושין עוגיאות וממלאים מים והחיטים נשורין ולוקחים קצת חמץ במחובר והוא כעין חמץ נוקשה דמדרבנן. והכי קא מייתי ראיה דכי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו ה"נ בשעה ששית דרבנן וחמץ גמו' לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. והא דרב גידל אתיא בין לר' יהודא בין לר' שמעון דאע"ג דלר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו בלא כלום לאו הוא דליכא אבל עשה דהשבתה מיהא איכא ואסור בין בהנאה בין באכילה ואע"ג דבערב הפסח לא כתיב ביה לא תאכל לא תאכלו לדידיה אפי"ה כיון דבפסח עצמו כי היכי דאסור באכילה אסור בהנאה ה"נ בערב הפסח שאם אתה אומר דלר"ש אינו אסור לא באכילה ולא בהנאה לפני זמנו דאורייתא אלא מדרבנן אסור באכילה ומותר בהנאה ואע"ג דכתיב תשביתו כל שאתה אוכלו אין לך השבתה גדולה מזו א"כ אנן דקיימ"ל כר"ש לית לן הא דרב גידל וזהו דעת הרב בעל המאור ז"ל. ולא אפשר דכיון דמייתי מינה ראיה להא דרב יהודא דהבודק צריך שיבטל וקיימ"ל כותיה ה"נ קיימ"ל כהא דרב גידל ולקמן נמי מייתי תו ראיה מהא דרב גידל אלמא בהליכתה נסבי לה. אלא ודאי בכולי עלמא אתיא וכן הלכתה. מיהו מקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן חוששין לקדושיו כיון דתרוייהו דרבנן וא"ת ובשעות דרבנן היאך אפשר שיהא אסור בהנאה והא אמרינן בפרק כסוי הדם אי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא משו"ה ישרפו אלא אי אמרת חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי ישרפו. א"ל הכא שאני דהאי חמץ סופו לבא לידי איסורא דאוריית' וליאסר בהנאה נמי וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון

ונבטל בארבע וחמשי לרב יהודא קא מקשי דאמ' הבודק צריך שיבטל מיד ובדין הוה דלימא ונבטל בארבע וחמש אלא כיון דכל עיקר הבטול אינו אלא משום גלוסקא יפיפיה אמר וניבטלה

כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה, הוא פשע ולא מבטל לה. הקשה ר' אפרים ז"ל הא זמן איסוריה וזמן ביעוריה מצי מבטל והא אמרן דבתר איסוריה לא מצי מבטל וזמן ביעוריה נמי דהיינו בשית הא אמרן דרבנן אסרי עליה. ותירץ דהכי קאמר דאי הוה אמרינן הכי מאן דבדק אכתי מצינ' לבטל דאכתי לא מטי זמן איסורי' וזמן ביעוריה ושהי מלבטולי ופשע עד לבתר איסוריה ולא מצי מבטל אבל בשעת בדיקה כיון דקא עסיק במלת' לא מדחי נפשיה

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר פי' בכל מקום. ופירש"י ז"ל משום דהו"ל ספיקא ספק מן המוכר וחולין הן ספק מן הלוקח ומעשר הן וספיקא לחומרא. וקשיא דאי מהאי טעמא נימא מוכר ולוקח מחצה על מחצה וסמוך מיעוטא דלוקח שהן חולין למחצה דמוכר והו"ל חולין רובא וניזל בתר רובא אלא היינו טעמא דבבהמה אחת קפצי עלה לוקחין טובא ולית לה אלא חד מוכר ואזלינן בתר רוב'

ובהר הבית לעולם חולין. פי' לפי שאין מוכרין שם בהמות. וא"ת וזוזי התם מנין והא תנן לא יכנוס אדם במקלו ובתרמילו ובמעות הצרורות לו בסדינו א"ל דהני מילי צרורת בסדינו דרך פרהסיא אבל בצנע' ש"ד

ובירושלם בשעת הרגל מעשר בשאר ימות השנה חולין פי' בשנמצאו שלא לפני סוחרי