מהר”ם חלאווה על פסחים יט

הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר מר אסר ומר שרי ולעבור עליו בבל יראה אלא ודאי אפילו למאי דקס"ד מעיקרא כולי עלמא מודו דאע"ג דלא זכה בו אחר לא עבר עליה כל שבטלו לגמרי מלבו ולב יודע מרת נפשו. אלא דכשרצה לזכות בו לאחר הפסח גלה בדעתו שדעתו הי' עליו לחזור ולזכות בו וכיון שלא זכה בו אחר נמצא שלא יצא כלל מרשותו ומשו"ה הוה אסר ר' יוחנן למאי דהוה ס"ד מעיקרא ואפילו מהא הדר ביה וא"ל דאינה כן דלא בעינן כלל זכיה גבי חמץ אלא טעמא משו' דחייש להערמה ואפי' זכה בו אחר איכא למיחש נמי להערמה והיינו נמי דקאמ' מה נפיק מביניהון בין מה דקס"ד השתא דבלא זכיה למאי דקס"ד מעיקרא דבעי זכיה נפלה עליו מפולת משום הערמה ליכא הלכך השתא דאסיקנא פלוגתייהו בהערמה לכולי עלמא מותר. ולמאי דהוה ס"ד מעיקרא מאן דאמר משום זכיה הא לית כאן זכיה ואסור אלמא השתא מיהא לכולי עלמא לא בעי זכיה ואמר תו הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו שהוא מותר אע"ג דלא זכה אפי' למאי דקס"ד מעיקרא דלא בעי זכיה אלא כשהוא עצמו או יורשיו זוכין בו לאח' הפסח משום דגלי אדעתיה דלא אפקריה לגמרי וכדאמרן אלמא אפילו מאן דבעי זכיה לא בעי אלא להתירו לאחר הפסח ולקמן בפרק כל שעה דיקינן בהאי דינא(בג"ה). ולאידך קושיא דבעי' הפקר בפני שלשה איכא מאן דאמר דבמידי דאיסורא לא בעי' שלשה ומסתייעי ממאי דאמרי' במסכת שבת אין שורין דיו וסממנים מע"ש אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי ב"ש ואמרינן התם טעמייהו משום דאית ליה אדם מצווה על שביתת כליו ואקשינן נר קדירה וגיגית מאי א"ל ומשני נר קדירה וגיגית לב"ש אפקורי מפקר להו. ובודאי אין לומר שיהא לכל אחד בערב שבת שלשה שיפקור בפניהם. ואין זו ראיה דהתם לאו איהו מפקר להו אלא לב ב"ד מתנה עליהם ומפקירן והכי אית לן למימר התם על כרחין וכדכתיבנא התם אלא טעמא הכא דהא לית ביה זוכה וכדאמרינן והיינו נמי טעמא דסגי בלב ושרי אפי' בשבת דכיון דאין כאן זוכה לית ביה גזרת מקח וממכר הלכך בטולו מדין הפקר הוא ולא מחייב ביה דאוריית' ואם לא בטל ומצא חמץ אחר הפסח לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא כיון שכבר בדק דלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא שאם מצאו בפסח עבר עליה משעת מציאה ואילך כיון דמשהי ליה וכדכתוב לעיל (ח"י)ולשון הבטול איכא מאן דאמר דבעו למימר כל חמיר' וכל חמיע דאיכא ברשותי משום דשאר וחמץ תרי גווני נינהו ומצרך צריכה כדאית' שפ"ק דביצה לקמן פרק כל שעה ובודאי שאור וחמץ תרי גווני נינהו אלא דלא אשכחן הכי לקמאי ז"ל ולא כגרסת ירושלמית דכתיבנא אלא חמץ לבד ובנוסחא דידן כל חמירי ולדידי לא קשיא דכיון דבטול זה מדרבנן ועוד דבלב בעלמא סגי לא דקדקו בו כל כך. מיהו טפי עדיף למימר כל חמץ מכל חמירא דחמץ שכיח ושאור לא שכיח ולמצוי חיישינן ולימא הכי כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו יבטל. וטעמא דאמר ואינו יודע בו משום דאי הוה אמר כל סתם כי הדר אכל ממה דשויר הא הדר וזכי ביה והדר ביה מאפקריה ומינה נמי דבטול מדין הפקר דאי בטל מתורת אוכל במאי דיהיב דעתיה יהיב במאי דלא יהיב לא יהיב ולמה ליה למימר שאינו יודע בו. והרב בעל העיטור כתב דשליח מבטל דעד כאן לא מבעיא לן גבי שאלה האומר לעבדו השאל עם פרתי מהו וגבי הפרה האומר לשלוחו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד יום פלוני הפר לה והפר לה מהו אלא משום דהתם כתיב מיעוטא בעליו עמו אישה יפירנו אבל בעלמא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואנן נמי הכי נהיגנן דאחד מבני הבית בודק ומבטל אעפ"י שאינו גדול הבית אלא דכששליח מבטל לא לימא ברשותי אלא ברשות פלוני דהיינו בעל הבית. ובכולה שמעתין משמע דלא מבטל אלא חדא זמנא לחוד באורתא לאחר בדיקה ולא צריך למהדר ולבטולו ביום דהא אמרינן בסמוך דבשעת ביעורו דהיינו שעה ששית לא מצי מבטל לה ובארבעה וחמש וכל שכן בשאר שעות היום כיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטל משו"ה לא תקנו בטול אלא בשעת בדיקה דעסי' בבדיקה ומדכר והדין נותן שאם אין אתה אומר כן שני ביטולין למה באחרון שג יום סגי ושוותינהו למילי דרבנן בכדי והיינו נמי טעמא דאמר שאין אני יודע בו וכדאמרן ומתוך מעשיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא (ח"י

) מאי טעמא אילימא משום פירורין הא לא חשיבי וא"ת והא אמרינן לקמן גבי בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו פטור ואמר עולא עלה לא שנו אלא בעריבה אבל בבית אפי' פחת מכזית נמי זמנין דמכנשי ונפלי אהדדי. א"ל התם בעיס'