מהר”ם חלאווה על פסחים יח

כולם ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואי משום הפקר וכי עפרו של אדם הפקר הוא. ופי' הוא ז"ל דבטיל כמשמעו שמבטלו מתור' חמץ ומחשבו כעפר בעלמא שאינו ראוי לאכילה וכיון שאינו רוצה בקיומו ובחשיבותו שוב אינו עובר עליו ואפשר דנפקא לן מדכתיב תשביתו שאור וכמו שפירש"י ז"ל ובהלכות גדולות נמי כתוב ובתר דבדיק מבטל ליה דכתי' תשביתו שאור מבתיכם. ומה שהקשה ר"ת דהיכי מבטל ליה בתר איסוריה לא קשיא דאלא מאי אית לך למימר דשריפה היא והיכי קאמר רחמנא דלשרפיה בתר איסורי' והא מ"מ עבר עליה בתחלת שביעית אלא מאי אית לך למימר דה"ק דבשעה שביעית כבר יהא מושבת הכא נמי בשעה שביעית כבר יהא מבוטל וכן למה שהקשה מדר' עקיבא לא קשיא אין ה"נ דבכלל תשביתו משמע נמי הבערה אלא דאנן הכי קאמרי' מדכתב רחמנא תשביתו ולא כתב השחת שרוף וכלה ש"מ דבטול נמי במשמע והשבתתו בכל דבר ותשביתו שאור תשביתו משאור קאמר ור' עקיבא שפיר קא דאיק דמערב יו"ט הוא דכיון דבכלל תשביתו איכא נמי הבערה בעינן זמן דאי בעי למעבד הבערה מצי עביד דאי לא לא מקיימת ליה לקרא ואימת אילימא ביו"ט הא לא מצי עביד אלא ודאי מעיו"ט ועוד דלר' עקיבא דהוה ס"ד למימר דביו"ט היא לית לן למימ' אלא הבערה דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה וילפינן לי' מנותר כר' יהודא ולהבער' והלכך בטול כמשמעו ולאו מדין הפקר ולדידי מסתברא לי עיקר דברי ר"ת ז"ל דאי מתשביתו א"כ פסקת ליה חיוב בטול דאוריית' ומאי קאמר צריך שיבטל חייב לבטל הו"ל למימר ומאי קא מבע"ל נמי מאי טעמא והא טעמא רבה איכא דרחמנא חייביה וכי תימא דלאו טעמא ממש קא בעי לבטול אלא דקא מתמה כיון שכבר בדק למאי איכא למיחש דאי משום פירורין הא לא חשיבי. הא ליתא דלבתר דשני ליה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אקשי ליה ונבטלה כי משכח לה ואי בטול דאורייתא היכי מסיק אדעתיה למימר הכי דמ"מ עד דאשכח קא עבר עלה וכי תימא דקרא לא מחייב לן בטול דתשביתו כתי' ומשמ' בכל השבתה וכיון דבדיק תו לא עבר עלה עד דאשכח' דלאחר בדיק' ולא כלום. הא ליתא דכיון דבכלל תשביתו בטול ובטול עדיף מבדיקה דמהני למאי דאיכא בחורין ובסדקין אי אתה רשאי לדונו להקל ולומר דבבדיקה סגי אלא להחמיר דצריך בטול. אלא ודאי ביטול לאו דאורייתא בחיוב אלא מדרבנן וכדכתיבנא במתני' קמא אלא דכל שבטל תו לא עבר עליה ואפילו בחמץ הנראה והידוע כדאמרינן בתלמיד היושב לפני רבו בסמוך וטעמא משום דכתיב לך וכמו שכתב ר"ת ז"ל ומדין הפקר והגע עצמך מי לא אמרת דבטול דמשמע דמבטל ליה מדין חמץ ומשוי ליה עפרא וכיון דבטליה תו לא עבר עליה ואע"ג דאיתיה ברשותיה משום דעפרא בעלמא חשיב א"כ יהא מותר בהנאה אפילו בפסח דבשלמא באכילה אי אכיל ליה הא יהיב דעתיה עליה למחשבה לאכיל' לדין חמץ אלא בהנאה להוי נמי כעפרא עפרו מי אסור בהנא' ומי עדיף הנאה מלעבור בבל יראה ובל ימצא וזה ודאי מוכיח. אבל אי אמרינן מדין הפקר לא קשיא דכל שהפקירו אע"ג דחמץ גמור לא עבר דלאו דידיה הוא אבל כל מה שנהנה בו הרי חזר וזכה כמו שהפקיר והרי הוא שלו. ובירושלמי נמי גרסי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא ואית תנא תני אפי' בפלטיא מאן דאמר אבל אתה רואה בפלטיא בשהפקירו קודם לביעור. אלמא מלך נפקא לן ובספרי נמי תניא לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרי' לא יראה לך שאור רואה אתה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך. ואמאי דמקשו אמאי נסיב ליה בלשון ביטול ולא בלשון הפקר מסתבר' דל"ש הפקר אלא בדב' שיש אחר זוכה ומקבל אבל חמץ אסור הוא לכל אלא שכל אחד מבטלו מרשותו ומטעם זה גם כן אינו צריך שיבא לרשות זוכה ואפילו לר' יוסי כיון שאין כאן זוכה ואין טעם הזכיה אלא כדי שלא יחזור בו והכא לענין איסורא אנן סהדי דאינו חוזר בו שאם חוזר אין כאן בטול והא דגרסי' בירושלמי הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותך א"ר יוסי לר' פנחס נהיר את כדהוי תנן אמרין אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודריש לקיש כר' מאיר אינה כן אלא ר' יוחנן חשש על ההערמה וריש לקיש לא חשש על ההערמה מה נפיק מבינייהו נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה לית כאן הערמה ומותר מאן דאמר זכיה לית כאן זכיה והו' אסור הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מאן דאמר הערמה מותר ומאן דאמר זכיה מותר ע"כ. דמשמע דר' יוסי אפילו בחמץ נמי בעי זכיה. ליתא וממקומו מוכרע דאם איתא אמאי נסיב לה בלאחר הפסח מהו לימא