מהר”ם חלאווה על פסחים יז

ולא מסתברא הכי. ועוד דאם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח אמאי חייב לבער מהשתא דהא דעתו לבדוק קודם הפסח אלא העיקר כמו שפירש"י ז"ל דעתו לחזור תוך הפסח וטעמא משום דמשכח ליה לחמץ ואתי ביה לידי תקלה. ובירושלמי מוחלפת הסוגיא דגרסי' התם הדא דתימא בשיש בדעתו אבל אם אין בדעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום נמי צריך לבדוק ובספק אבל בודאי אפילו מר"ה אמר ר' אבא אפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור. ויש לפרש בדעתו ואין בדעתו הנאמר שם קודם הפסח אלא בתוך הפסח ור' אבא אמר אפי' יש בדעתו לחזור כל שהוא בספק צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור אלא תוך הפסח

ונמצא עכשיו להלכה תוך שלשים יום בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור צריך לבדוק קודם שלשים יום אם דעתו לחזור ודאי קודם הפסח אין זקוק לבער אבל בספק שמא יבא תוך הפסח וכ"ש בודאי אפי' מר"ה צריך לבדוק וכן אם נעתק מן המקום לגמרי ואין דעתו לחזור כלל אין זקוק לבער ומ"מ בכל שאין זקוק לבער מבטלו שם במקומו כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. וכן בעשה את ביתו אוצר. והרא"ה ז"ל יש לו דרך אחרת בזה ואינה מחוורת

שואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשי' יום כבר כתבתיה בפ"ק דמגילה דלשאלת בית הוועד הוא שנקר' שואל כענין. שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. מכאן קשיא לרש"י ז"ל שפירש בפרק הנזקין גבי שמנה פרשיות נאמרו בו ביום וקא חשיב פרשת טמאים ופי' הוא ז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים והכא משמע דהאי פרשה בערב הפסח נאמרה ולא בראש חדש. אלא פרשת טמאים היינו טומאת מקדש וקדשיו דכתיב וטומאתו עליו

ע"ב אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר וא"ת ומאי איצטריך ליה מדבר מדבר והא התם במסכת שבת פרק ר' עקיבא אמרינן דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשי' מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח. כלומר ולהלן בר"ח נפקא לן במס' מנחות מדכתיב הזה מלמד שנתקשה משה על מולד הלבנה עד שהראה לו הקב"ה לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. א"ל דאכתי הוה אמינא דשתי דברו' היו החדש הזה היה בר"ח ודברו אל כל עדת בני ישראל נאמר בארבעה או בחמשה בירחא משום הכי איצטריך מדבר מדבר. וא"ת התם נמי בפרק ר' עקיבא לילף מדבר מדבר א"ל מדבר ממדבר לא יליף. ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד עניני מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וה"מ היכא דליכא קרא וסברא אבל היכא דאיכא קרא אפילו בחד ענינא נמי דאמרינן במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין דחייה קודמת לסקילה ואע"ג דכתיב כי סקל יסקל או ירה יירה וטעמא משום דקרא אחרינא כתיב וסקלתם באבנים ומתו סקיל' סמוך למיתה

אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב תשביתו ומתרגמינן תבטלון והקשה ר"ת ז"ל עליו דמי קאמר רחמנא שיבטל בשעה שביעית שהיא שעת איסורו והא אמרי' הכא דלבתר איסוריה לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל ליה. ועוד דהא ר' עקיבא דריש מניה לעיל הבערה ומוכח מיניה דאין השבתה ביו"ט משום דמצינו הבערה שהוא אב מלאכה אלמא תשביתו הבערה היא ולא ביטול. ופי' הוא ז"ל דבטול היינו הפקר ונפקא לן מדכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והאי נמי כיון דאפקריה לאו דידיה הוא ולא עבר עלי' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דא"כ אמאי מפיק ליה לשון בטול לימא צריך שיפקיר ובטול דאשכחן בכל מקום לאו הפקר הוא דאמרינן גבי ע"ז נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואי מדין הפקר אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ועוד דהת' מפרש לה כיצד מבטלה פחתה או קטעה אלמא ביטול לאו הפקר הוא ועוד דאי מדין הפקר הא אית ליה לר' יוסי במסכת נדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי' לרשו' מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. והתם נמי אמרי' דהפקר בפני שלשה שנים עדים ואחד זוכה וכן במסכת תמורה. ועוד דהפקר בפה דאלו הכא אמרינן מבטלו בלבו. ועוד דהפקר משמע דבשבת אסור להפקיר כענין ששנינו אין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביו"ט ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ומפרשי טעמא משום גזר' מקח וממכר ואלו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת וא' יו"ט. ועוד שלא הזכירוהו בשום מקום בלשון הפקר אלא בלשון בטול גרסי' בירושלמי רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו בטל וכך בלשון הראשונים