מהר”ם חלאווה על פסחים טז

דשריפה ולדחי לא תעשה דיו"ט עד דפריש ליה דיו"ט עשה ולא תעשה הוא

הלכך לא שרפינן ליה אפילו למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ"ש לדידן דקיימ"ל כרבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אבל כל שלא בטל אפשר ליטלו ולזורקו לחוץ ואע"ג דאיכא טלטול מוקצה דרבנן אתי דאוריית' ומבטל דרבנן וכן כתבו רוב המפרשי' ז"ל ומ"מ מוקצה ודאי איכא דקרא דתשביתו ביום הראשון הו' אלא שגם בזה אני חוכך להחמיר דהא אשכחן בדוכתי טובא דהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה. ואמל ערל והזאה יוכיחו וגבי שופר של ר"ה אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה ואין מפקחין עליו את הגל ואע"ג דמבטל מצוה ובפ"ק דשבת אמרינן הדביק פת בתנור לא התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור שבת ואע"ג דרדיה דרבנן וטובא דכותיהו בכל שב ואל תעשה ואע"ג דאמרי' בפ' לולב וערבה ואמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת לאו טלטולי דמוקצה קאמר דנשמע מינה דאתי דאוריית' ומבטל דרבנן דהתם לאו מוקצה הוא אלא ה"ק והרי אין כאן מלאכה אלא טלטול בעלמא וכדכתיבנ' התם. ומ"מ אשכחן נמי בדוכתי טובא דאתי דאוריית' ומבטל דרבנן הילכך אין דנין מזה לא להקל ולא להחמיר אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. אלא דמכיון דאמרינן לקמן היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו דקדים ומבטיל ליה מקמי דתחמיץ ודיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש כלו' דאי בחמץ גמור אפי' יושב בביתו נמי לית ליה תקנתא דלא מצי שריף ליה ביו"ט אבל בעיסה מגולגלת אי לאו דיושב לפני רבו הוה שריף ליה מקמי דתחמיץ. ואם איתא אפילו תימא בחמץ גמור ויושב לפני רבו אצטריך דאי הוה בביתיה אע"ג דלא מצי למשרפה מטלטל ליה וזריק ליה דהא ההיא בשלא ביטל היא. ועוד דאמרינן נמי לקמן גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ונבטלה כי משכח לה, ופריק דילמא משכחת לה בתר איסור' ולא מצי מבטל לה. ואם איתא לימא ליה אכתי ולשקלי' לה כי משכח לה. וכי תימא ביטול עדיף ליה דלית ביה שהוי מה שאין כן בזריקה דכמה דשהה לאפוקה עבר עלה הא ליתא דהא לא חאיש להכי דלא מבטל לה אלא לבתר דאשכחא וכדבעינן למכת' עלה. ותו דכמה דעסיק בביעורא ליכא למימר דעבר עלה דלא נתנה תורת למלאכי השרת אלא ש"מ דאכתי איכא למיחש דלמא משכח לה ביו"ט ולא מצי לטלטולה ותו דגרס בירושלמי גגו של ישראל שהיה סמוך לגגו של גוי ונתגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ה"ז דוחפו בקנה ואם היה שבת או יו"ט כופה עליו את הכלי. דלכאור' משמע דהאי חמץ הוא במקום שאין היד שולטת בו ולפיכך דוחפו בקנה משום בל יראה ובל ימצא דאע"ג דאיסורי הנאה הוא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כל שלא גלה שאינו רוצה בזכיה זו דאשכחן זכיה באיסורי הנאה דאמרי' במס' ע"ז גבי אבני מרקוליס גזירה דלמא מגבה לה ישראל והוי לה ע"ז ביד ישראל ואין לה בטיל' עולמית והיינו נמי דוחפו בקנה דאי לא כיון שאין היד שולטת שם ואינו זוכה בו נמי למה לי דחיפה ואפי' הכי קאמר דאם היה שבת או יו"ט אינו דוחפו אלא כופ' עליו את הכלי כלומר כלי ארוך המגיע ראשו לשם אלמא דבשבת ויו"ט לא מצי לטלטוליה ואע"ג דלא בטליה הילכך הא דרב יהודא כללא כייל בין בטלו בין לא בטלו ביו"ט כופה עליו את הכלי (ח"י). והא דקאמר כופה עליו את הכלי למאן דאמר התם בפרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל הכא בשצריך לגופו או למקומו

ירושלמי כפה עליו את הכלי ולא מצאו יד נטלתו לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק עליו כל הבית. ומסתברא לי בשמצא הכלי כפוי או שלא מצאו כלל אבל אם מצא הכלי בלתי כפוי ולא מצא החמץ חיישינן לחולדה ועכבר. דתנן צלוחית שהניח' מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה שדרכן של שרצים לגלות. אי נמי מילתא פסיקתא קתני דהתם בצלוחית שהכסוי תלוי ועומד מכניס ראשו תחתיו ומגלהו אבל כאן בכפוי על גבי קרקע אין דרך שרצים לגלות (ח"י)

חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ולא סגי בכפית כלי דהתם ליום אחד לחולו של מועד אבל כאן לכל שבעה צריך מחיצה ובדלא קביל עליה אחריות היא. אלא א אמר רבא לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער י"מ יש בדעתו ואין בדעתו קודם הפסח. וזה תימא דא"כ כל מי שיוצא אפילו מר"ה ודעתו לחזור לאחר שלשים יום חייב לבער שמא ימלך ולא יחזור עד תוך הפסח ומשכח חמץ בתוך ביתו ואתי ביה לידי תקל'