מהר”ם חלאווה על פסחים טו

תועבה אל ביתו ממש היא וכן נהגנו אנו להשכיר בית לגוי אפי' לבית דירה ובכל כי הא פוק חזי מה עמא דבר

כללא דשמעתין אור לארבעה עשר מיד בכניסת הלילה בודקין את החמץ לאור הנר ולכתחלה אינו יכול לבדוק להקדים ולאחר לו לא ביום ולא בלילה אלא שאם הקדים או איחר ליום צריך לבדוק ג"כ לאור הנר. וכן אפילו מבואות האפילים אינו יכול לבדקן בתחלה ביום. הלכך צורבא מרבנן לא נפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא ממשכא ליה שמעתתא ואתי לאמנועי ממצוה וחמץ של ישראל כל שאינו ברשותו בפסח אינו עובר עליו אלא דמדרבנן צריך לבערו אבל מי שהוא ברשותו אם הוא של ישראל צריך לבערו וכן אמרו המשכיר בית לחבירו לי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. והמשכיר בית לחבירו בי"ד ואין המשכיר לפנינו שנשאל אותו אם הוא בדוק אין חזקתו בדוק וצריך לבודקו שנית אבל אם יש שם אפילו אשה וקטן ועבד שמעיד שהוא בדוק אפי' תחלה היה ודאי שאינו בדוק הרי אלו נאמנין

והמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אין כאן מקח טעות. בד"א בשלא התנה השוכר לומר על מנת שהוא בדוק אלא שהמשכיר אמר לו כן אבל אם התנה השוכר הרי זה מקח טעות. חמץ של הקדש ברשות ישראל או של נכרי בין כבשתו בין לא כבשתו כל שלא קבל עליו אחריות אין זקוק לבער הפקידו אצלו באחריות זקוק לבער. ואם השכיר לגוי הבית אפי' באחריות אין זקוק לבער ואפי' מדרבנן

וחמירא דבני חילא אם חק המלך לשלם אם נגנב או נאבד חייב לבערו אבל תשלומין באונס אין להם דין תשלומין ואחריות. ומבעי ליה לאינש לאשתעוייה בלשון כבוד לעולם ואפי' נפישן מיליה אלא דבדבר הלכה אי נפישין משתעי בלשון קצרה ואי כהדדי נינהו משתעי בלשון כבוד. אלא דאפילו בכי הדדי היכא דאיכא בההוא לישנא חידושה כלל משתעי בלישנ' דאורחי' וה"נ מבעי ליה דלא ליבשר מדעם ביש בהדיא אלא מכלל מידי אחרינא כעין עדשים נעשו יפות דמשמע אבל לא חטים. ואבל אסור בנעילת הסנדל ושמועה רחוק' אינה נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו

ולענין מזוזה דבר תורה אינו חייב אלא הדר בבית שלו אבל שוכר ובעל הבית כל שאינו דר בה פטו' אלא דמדרבנן אמרו הדר בפונדקי בארץ ישראל פטור עד ל' יום והשוכר חייב מיד ובחו"ל בפונדקי פטור לעול' ושוכר או שואל פטור עד שלשים יום

ולענין להשכיר בית לגוי בחו"ל מותר בין למכור בין להשכיר בין לדירה ותו לא מידי

אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי י"מ דהכ' בשבטלו דתו לא עבר בב"י ובבל ימצא וליכא אלא משום דלמא אתו למיכל מניה ובכפיית כלי סגי. אבל כשלא בטלו כיון דאיכא משום בל יראה ובל ימצא שריף ליה. ולא מחוור לי כלל דאפי' לא בטלו נמי דמצוה לשורפו אין שורפין אותו ביו"ט וקדשי' יוכיחו דכתיב ושרפת את הנותר באש ואפי"ה קיימ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט. ור' עקיבא נמי דאית לי' דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצוה לשרפו אמר לעיל דאין שורפין ביו"ט. ואע"ג דמפרש לעיל טעמיה דר' משום דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואלו אנן קיימ"ל כב"ה דאית להו מתוך בפ"ק דביצה מסתברא לי דההיא דר' עקיבא ל"פ אדידן דהיאך אפשר דשביק ב"ה ועביד כב"ש אלא ה"ק רבא וש"מ דב"ה לא אמרי מתוך אלא בדבר שיש בו צורך היום. וכדתנן התם ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לר"ה וב"ה מתירין. ואמרינן בגמר' דהוצאת אבנים כולי עלמא לא פליגי דאסור משום דלית בהו צורך היום ואע"ג דאמרי' התם תני תנא קמיה דר' יוחנן המבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו לוקה חמש ומפרש ואזיל אמאי לוקה ומפרש חדא משום הבערה וא"ל ר' יוחנן לתנא פוק תני לברא הבער' אינה משנה ואם תמצא לומר משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאלמא אפילו הבערה לצורך הגיד חשיב הבערה לצורך ואע"ג דאסור באכילה ובהנאה שאני התם דההבערה מיהא שריא ולצורך עביד לה אלא דבתר הכי איגלי ליה איסורא מה שאין כן הכא דההבער' גופ' אסורה בהנאה דאי לא תימא הכי תקשי ליה לר' יוחנן דשלא לצורך כלל לא שרו ב"ה אלא ודאי כדאמרן וכי תימא א"כ מאי קא מבע"ל בפ' במה מדליקין גבי אין שורפין קדשים ביו"ט מה"מ ולמה לי קרא תיפוק לי דליכא למימר ביה מתוך הא כתיבנא ליה התם דהוה ס"ד דמאן דבעי לה דיו"ט לא תעשה גרידא וליתי עשה