מהר”ם חלאווה על פסחים קל

לחתום אלא דלא דק. ואח"כ הקשו על הכלל השני והרי הבדלה שכל הברכות סמוכות וכולן פותחות בברוך. ומשני דאינן סמוכות דר' היה מפזרן השיבו עוד הרי נברך כלומר ברכת הזן שהיא סמוכה לנברך ופותחת בברוך ומשום דנברך גורם הסמוכות אמר הרי נברך ולא אמר הרי הזן. ומשני שאינה סמוכה שאם היו שנים אין אומרים נברך. ואקשי מסיפא דהזן שחותמת בברוך כקושיא קמייתא וסלקא בקושיא ומאן דאקשי מהבדלה מקשה אחר היה והיה יודע דטופס ברכות כך היא ומשו' הכי לא אקשי מסיפא דהבדלה. והקשו עוד מהטוב והמטיב שהיא פותחת ואעפ"י שסמוכה ושני דאין לה דין סמיכות דביבנה תקנוה. והקשו מקדוש שסמוכה לברכת היין ופותחת ושני דפעמים אינה סמוכה. ואקשי מסיפא דקדוש שחותמת כקושיא קמייתא. וכאן גלה ר' מונא טעם הדבר לכולן דטופס ברכות כך הוא דמטבע ארוך פותח וחותם בברוך מ"מ לענין ברכת הלל לכאורה נראה שאם רצה לגמרו כלו בבית הכנסת או בביתו בבת אחת שמברך עליו ותניא בתוספתא בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לביהכ"נ וקורין פרק ראשון הולכים אוכלין ושותין חוזרים ובאין וגומרין את כלו ואם אי אפשר להם כן גומרין את כולו. אבל בקריאה שעל שולחנו כיון שחולקין אותו אין מברכין עליו דקבל' הגאוני' ז"ל תכריע. וכן עמא דבר. וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כן

ור' יוחנן אמר נשמת כל חי פי' רבינו שמואל ז"ל אף נשמת כל חי כלומר דר' יוחנן מוסיף הוא אדרב יהודה משום דבעינן ברכה יתירא בלילי הפסח דאלו יהללוך בכל הלל נמי אמרי' לה ופסק כר' יוחנן דבעי' תרוייהו ורש"י ז"ל כתב ג"כ בסדר הפסח שלו ומוזג כוס רביעי ואומר עליו לא לנו וחותם ביהללוך וחוזר ואומר הלל הגדול וחותם בנשמת כל חי וישתבח דנשמת כל חי הוא ברכת השיר והרי שנינו שאומר עליו ברכת השיר ואח"כ ברכת היין ושותה ע"כ. וכן נראה עיקר. אלא שנהגו לומר יהללוך בלבד והמנהג מבטל הלכה. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ומנהגא דעלמא כרב יהודה

תנו רבנן חמישי אומר עליו הלל הגדול ויש אומרי' ה' רועי לא אחסר עד היכן הלל הגדול רב יהודה אומר מהודו עד על נהרות בבל. כתב הרב אלפסי ז"ל ומנהגא דעלמא כרב יהוד' בתרוייהו בברכת השיר והלל הגדול נראה מדבריו דר' טרפון לא פליג אתנא דמתנית' דארבע כסי בלחוד תקינו רבנן אלא דאמר שאם רצה עוד לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול אבל בלא הלל הגדול לא ישתה כלל לאחר ארבע כוסות. ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל כותיה דאלו הוה פליג אתנ' דמתני' וחמשה כסי בעי לחיובא לא הוה פסיק כותיה דלא שבקי' סתם מתני' ועבדי' כתנא דברייתא. אבל הרב בעל המאור ז"ל פי' דר' טרפון פליג אמתני' וחמשה לחיובא בעי ולית הלכתא כותיה דאלו משום אם רצה לשתו' בלאו הכי נמי למתני' בתר ד' כסי ולר' טרפון בתר חמש מצי שתי כמה דבעי בלא קריאת הלל דמה טעם אמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה למה משום שמא ישתכר וכדאיתא בירושלמי בין שלישי לרביעי לא ישתה בשביל שלא ישתכר מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון שבתוך המזון אינו משכר לאחר המזון משכר. כלומר ושמא ישתכר וישכח מלגמור את ההלל על כוס רביעי לפי שהדבר קרוב לבא לידי כך בזמן שהיה בהמ"ק קיים שהיו אוכלין כל ישראל לפנים מן החומה והמקום צר להם ולאחר גמר אכיל' היו עולין בראש גגותיהן לגמור שם את ההלל כדאיתא התם פיסחא בביתא והלילא פקע באיגרא ולפי' איכא למיחש שמא ישכח. ומטעם זה ג"כ אמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא טעם הפסח בפיו ולא ישכח מלגמור את ההלל. וה"ה למצה אחרונה לדידן. ודוקא בין פסח להלל או בין מצה להלל אבל מכיון שגמר את ההלל הרשות בידו לאכול ולשתות כמה שירצה דקום אכול מצה ובל תאכל חמץ אשכחן אבל בל תאכל מצה לא אשכחן ומעתה ה"ה שאין לו לשתות לאחר גמר הסעודה ואפי' קודם ברכת המזון עד לאחר שיגמור את ההלל דכיון שהוא שותה לאחר הסעודה הרי משכר ומה לי קודם ברכת מזון מה לי לאחר בהמ"ז אבל לאחר כוס ד' שפיר דמי. וכן נמצא לרבינו האי גאון ז"ל בתשובה שכ' ולענין משתא בתר כוס חמישי לא אשכחן בגמ' דאסיר ודאי מיכל קאמרי' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וכיון דבריכנא ברהמ"ז לית לן למיכל מידעם אבל משתא מנהגא הוא ירושת בנים מאבות. זהו דעת הרב בעל המאור ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דודאי ר' טרפון אינו חולק על משנתינו דאם איתא הו"ל לאתויי פלוגתא דר' טרפון עליה דת"ק או במתני' או בברייתא