מהר”ם חלאווה על פסחים קכט

ר' יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ע"כ גרסא ירושלמית. ופי' הוא ז"ל הרי גאולה שהיא סמוכ' ואפ"ה פותחת ובודאי אינה סמוכה אא"כ לברכת לגמור שאין שם עוד ברכה אחרת ומשני דמר ר' יוחנן דהלל אם שמעה בבית הכנסת יצא. והלכך כיון שאם כבר שמעה בביהכ"נ ובירך עליו יצא כשחוזר וקורא אותו על שולחנו אינו מברך עליו ונמצא שאין ברכת אשר גאלנו סמוכה ולפי' תקנוה פותחת בברוך כאלו לעולם אינה סמוכה דמיא לברכת אשר ברא שפותחת בברוך אעפ"י שסמוכה לחברתה מפני שמברכין אותה בפני עצמה בלא סמיכות כל שאין שם פנים חדשות. ומקשה תו והרי סיפא כלומר ברכת יהללוך שאינה פותחת בברוך ואע"ג דפעמי' אינה סמוכה דהיינו כל שקרא כבר בבית הכנס' כדשני והדר ביה מפירוקא קמא ופריק שתים הוה לכא וסמוכו' זו לזו והן לגמור ויהללוך ולפיכך יהללוך אינה פותחות משום דסמוכה ולילה אחת בשנה דאינה סמוכה לא חיישינן ואחת לשער אשר גאלנו דאינה ברכת ההלל ואינה סמוכה כלל אלא ברכה היא שנתקנה על הודאת הגאולה ולפיכך פותחת בברוך הא למדת דברכת יהללוך סמוכ' לברכת לגמור וכיון דמברך יהללוך ה"ה לגמור ואע"ג שחולקין אותו ומפסיקין בסעודה אין זה הפסק דדרך מצותו כך הוא. והרי תקיעות דר"ה דאסור לשוח בין דמיושב לדמעומד וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל ואפי"ה מפסיק באשרי ותפלה. וגדולה מזו ברכת התור' מעיקר' שהפותח בלבד מברך לפניה והחותם לאחרי' וסלקא ליה ברכת ראשון דלפניה ואע"ג דאיכא הפסק קמא וזמנין דההוא דבירך לפניה אזל ליה כדבריך אחרון לאחריה אלא דסדרא ומצותה בכך היא. אלא דהתם כיון דאחרון לא בירך הוא עצמו לפניה פותחת הברכה בברוך כאלו אינה סמוכה. אבל ברכת יהללוך דהוא עצמו בירך לפניה וסמוכה אינה פותחת בברוך. והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה מדגרסי' במסכת סופרים ר' שמעון בן יהוצדק אומר שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרא הלל בשתי לילות של גליות בביהכ"נ ולברך עליהן ולאמרן בנעימה משום שנאמר ונרוממ' שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך בדברים ע"כ הא למדת שאם לא בירך עליו בבית בכנסת מברך עליו בבית על שולחנו. אבל רב צמח גאון ז"ל כתב הלל שבלילי פסחים אין מברכין עליהם לפי שחולקין אותו באמצע והוצרך לומר והרביעי גומר בהן את ההלל כדי שלא ידלגו בראש חדש ושהקשיתם וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון לפניו יש כיוצא בה ברכה אחרונה שבק"ש והא דאמור רבנן כל הטעון ברכ' לאחריו טעון לפניו הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ורבינו האי גאון ז"ל השיב מילתא כדאמר מר צמח אב ב"ד שאין מברכין עליו בליל פסחים לגמור שאין אנו אומרין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומרין שירה שכך שנינו ר"ג אומר ובסופה לפי' אנו חייבים להודות לאלהינו ולומר לפניו הללויה כך היא שנוי' במשנתינו וכן מנהג כל ישראל לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו ויפה אמר שיש ברכה בזו לאחריו ולא לפניו בק"ש שאין מברכין אקב"ו על ק"ש ואעפי"כ הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזה ודאי ברכה לק"ש היא שהרי בכל פרק ופרק אומר אמת ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אמת ממצרים גאלתנו. ויפה אמר שאין למדין מן הכללות וכיון דכולי עלמא כך דבר וכך ירשו ישראל מאבותיהם אין למדין מן הכללות לדחות מעשיהן ולזה הסכים הראב"ד ז"ל. והירושלמי שהביאו הרשב"א ז"ל פירשו בענין אחר בחדושיו במסכת ברכות ואמר שהן כללו שני ענינים שכל ברכה שאינה סמוכה פותחת בברוך וכל שסמוכה אינה פותחת לעולם. ותחילה השיב ר' ירמיה על הכלל הראשון והקשה מאשר גאלנו שהיא סמוכה לברכת לגמור ואפי"ה פותחת בברוך ושני דפעמים אינה סמוכה אם קרא ובירך בבית הכנס' דשוב אינו מברך עליו בביתו. ור' יוסי התיב מסיפא דברכ' גאולה עצמה שחותמת בברוך שהיה סבור שאין לך ברכה פותחת וחותמת בברוך אלא פותחת לבד ויש חותמ' לבד והיה יכול לתרץ שטופס ברכות כך הוא דמטבע ארוך פותח וחותם וכמו שתירץ לבסוף אלא שתירץ לו תירוץ אחר לפי סברת המקשה ואמר שברכת גאולה אינה ברכ' אחת אלא שתים הן קצרות הראשונה פותחת והשניה חותמת. וגריס איהו ז"ל שתים הנה אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר אשר גאלנו לשעבר. וכן השם אלהינו להבא. והיה יכול להקשות א"כ גאל ישראל מבעי ליה