מהר”ם חלאווה על פסחים קכח

ליה ומצוי בידו מצוה מן המובחר לברוכי אכסי וכמה שמעתין אשכחן בענין כוס של ברכה ולא לחנם נאמרו כולם. אלא ודאי כוס בעי כל דאית ליה ושפיר דמי לאנוחי ממזונו לכוס של ברכה. וסמך יש לי בדבר מהטוב והמטיב שתקנו ביבנה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנקנו לקבורה ואמרי' באבל רבתי דטעמא דתקנוה על היין משום מעשה שהיה שעמד אדריינוס והקיף את ההרוגים וגדר מהם כרמו שהיה כמה מילין ולפיכך קבעוה בבהמ"ז וכדאי הטעם הזה לסמוך עליו בשעת הריוח היכא דאית ליה כוס

מסקנא דהנך מילי. מזגו לו כוס ראשון מברך על היין ואח"כ מברך על היום הביאו לפניו מטבל בחזרת או בשאר ירקי בין בחרוסת בין בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואם הוא חזרת מברך נמי לאכול מרור

וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים ואעפ"י שנטל ידיו בטבול ראשון חוזר ונוטל ידיו בטבול שני

הביאו לפניו מצה חזרת וחרוסת. וחרוסת צריך לקהויה זכר לתפוח ולסמוכיה זכר לטיט ותבלין זכר לתבן

מזגו לו כוס שני ומגביה את הסל וכאן הבן שואל מה נשתנה כו' אם אין דעת בבן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ודורש כל ההגדה עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה. וצריך לומר פסח מצה ומרור וצריך כי אותנו הוציא משם. וצריך להגביה מצה ומרור. ושות' כוסו: ונוטל מצה ומניח פרוס' בתוך שלימ' ובוצע על הפרוס' ומברך המוציא ולאכול מצה ואוכל

ונוטל מרור ומברך לאכול מרור ומטבל בחרוס' ואוכל ואם בירך עליו תחלה אוכל עכשיו בלא ברכה ולא לישרי אינש מרור בחרוסת משום דמבטל לי' לטעמי'

וכורך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה. וא"צ טיבול כיון שיש עם המרור תערובת מצה שאם אין אתה אומר כן מצינו ג' טבולין ואנן ב' פעמים תנן

מצות צריכות כונה לצאת אבל לא לטעם המצוה: וצריך בסל שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ויו"ט ראשון שחל להיות במוצאי שבת א"צ אלא מין א': בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא

קריאת שמע והלילא גאל ישראל. צלות' גואל ישר'. קדושא אשר קדשנו במצותיו צלותא וקדשנו במצותיך. דצלותא מצמיח קרן ישועה דאפטרת' מגן דוד

בשבתא בין בקדושא בין בצלותא מקדש השבת ביומא טבא בין בקדושא בין בצלות' מקד' ישראל והזמנים: אחר שגמר סעודתו אוכל כזי' מצה זכר לפסח מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו

ברכה אינה טעונה כוס לחזר עליו. אבל כל שיש לו מצוה מן המובחר לברך בכוס. ותו לא מידי

דף קיח ע"א מאי ברכת השיר ר' יהודה אומר יהללוך מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים ראשונים ואחרונים הלל שבלילי פסחים אם מברכין עליו לגמור את ההלל או אין מברכין עליו כלל דאיכא מאן דאמר דמברכין משום דאמר ר' יהודה דברכת השיר היינו יהללוך והיא ברכה שלאחר ההלל ולא נתקנה על הכוס כשאר הברכות שהרי אין בה זכר לקדוש ולא ליציאת מצרים אלא ברכה של שיר ושל שבח מענין ההלל וכיון דאיכא ברכה לאחריו ה"ה לפניו דתנן בפ' בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכ' לפניו. ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו ואע"ג דאמרי' אין למדין מן הכללות לא אמרי' הכי אלא היכי דאשכחן בהדיא דיוצא מן הכלל אבל מדנפשין לא. וזה דעת ה"ר יצחק בר' אברהם ז"ל והביא עוד ראיה מדגרסי' בירוש' במס' ברכות כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם הית' ברכה הסמוכה לחברתה אין פותחין בהן בברוך התיב ר' ירמיה הרי גאולה שנייא היא דאמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בביהכ"נ יצא. התיב ר' אליעזר והא סופה אמ' ליה שתים הנה לבא ואחת לשעבר התיבון הרי הבדל' שנייא היא דאמר ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רבא היה מכנסן התיבון הרי נברך שנייא היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינן אומרין נברך. הרי הזן את הכל קשיא. הרי הטוב והמטיב שנייא היא דמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. הרי קדושא שניה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בפה"ג. והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. אמר