מהר”ם חלאווה על פסחים קכז

כדרך שהלל הי' אוכל. אלא הכי פירושו דהלל בעי כריכה לעיכובא דוקא ואמר ר' יוחנן דחלוקין עליו חביריו ולא בעי' כריכה אלא למצוה ומייתי לה מברייתא דקתני אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע וקמה לה הכי דחלוקין עליו חביריו. ואתקפתא דרב אשי לאו לר' יוחנן היא אלא לרבינא דאמר מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל כלומר ורבנן פליגי עליה ומהאי ברייתא דקתני אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעי' דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו אלא דפליגי עליה דהלל לעכובא וכדברי הרב אלפסי ז"ל. והכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אא"כ כורכן וכהלל ת"ל כו' וא"ת א"כ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו מאי האי דאמרינן במס' זבחי' בפ' כל הזבחים א"ר אלעזר כשם שממצות אין מבטלו' זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלו' זו את זו הלל היא דתניא וכו'. ואם איתא כולי עלמא נמי הוא ולא אקשי' התם רב אשי כדאקשי' הכא. א"ל דהתם לא נחית תלמודא לאפרושי אי כרבינא אי כרב אשי ונקט ליה הלל דאשכחן ליה הכי לדברי הכל. אבל קושטא דמילתא רבנן נמי לא פליגי עליה תדע לך דאם איתא דרבנן פליגי עליה ר' אלעזר דיליף מנה כך אין איסורין מבטלין זה את זה שביק רבנן ועביד כהלל אלא ש"מ כדאמרן ונמצאו דברי הרב אלפסי ז"ל מכוונין

השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מברך אמצה לחודה ואכיל כו'. והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל בלא ברכה. כלומר דאי הוי קיימ"ל כרבנן לא בעי כריכה כלל דאפי' בזמן הבית ליכא חיובא בכריכה ואי הוי קיימ"ל כהלל לא בעי אכילת מרור תרי זמני אלא אכל כזית מצה והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ומברך אמרור ואכל משום דמרור דרבנן והאי מצה נמי מדרבנן זכר למקדש ולא מבטלי אהדדי וא"ת והשתא נמי נעביד הכי ליתא דלרבנן כיון דאפי' בזמן הבית לא בעי' כריכה לחיובא השתא נמי לא בעי' זכר ונמצא מצה דכריכה רשות ומרור דרבנן מצוה ומבטל ליה רשות למצוה כי היכי דמבטל דרבנן אדאוריי'

כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ואע"ג דאין נט"י לפירות וכש"כ למשקין אלא משום דידי' שניות וגזרו על המשקין להיות תחילה נגעו בה ומשום חשש טומאה ולתרומה ומשום ליתא דתרומה תקנו אף בחולין אבל לא משום מעלת המשקין נגעו בה כלל

ע"ב נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני. לאו דוקא משום טיבול שני ה"ה משום מצה דבעי למיכל ודילמא אסחי דעתיה באגדה והלילא ונגע אלא איידי דנקט טיבול ראשון נקט נמי טיבול שני. ולפי דרכינו למדנו דהיסח הדעת לא פסול בידים אלא בסעודה אבל לא בברכות ותפלות דאי לא למה לי משום טבול תיפק לי משום ברכת אשר גאלנו ומקמי טיבול נמי אלא ש"מ כדאמרן. ואע"ג דמקמי טבול נמי בעי למשתי כוס של ברכת גאולה ומשמע התם בברכות דלשתות צריך נטילת ידו אחת הכא כיון דכבר משא ליה תו לא צריך

ד"א מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה כתב הרב אלפסי ז"ל הלכך בפסח מברכי' על חדא ופרוסה כו'. ובפסחא אתא לחם עוני וגרעה לפלגא דחדא הלכך בצעי' על חדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלימתא ובצע דאמר רב פפא הכל מודי' בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמ' לחם עוני כתיב ביה נראה מדבריו דדוקא פרוסה בעי' משום לחם עוני. וזה תימא דא"כ חלוט דחלטיה והדר אפייה דאמרי' לעיל ויוצאין בו משום דכתיב לחם עוני וכן פת הדראה לימא דדוקא בעי' הכי אלא ודאי קרא לאו לעכוב' ורבינו האי גאון ז"ל פי' דהא דאמרי' מה דרכו של עני בפרוסה כשהביאו לפניו פתיתין ושלימין היא נאמרת כעין ההיא דברכות דאמרי' הביאו לפניו פתיתין ושלימין רב אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין משום משום דמקרבא אהנתייה ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובח' ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא מידי שניהם מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע ועלה אמר רב פפא הכל מודים בפסח כו'. אבל כל שאין לפניו פרוסה אין צריך לפרוס לכתחילה וכן כתב הרמב"ן ז"ל דשמא לפי' נהגו לפורסה קודם שעת אכילתה כדי שיהא בשעת אכילה כהביאו לפניו פתיתין ושלימין

דף קיו ע"א ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה י"מ כדי שתמהר לאפות ולא תבוא לידי חימוץ. ורבינו האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל על השמור כתקנה וכהלכה מותר לישראל לאכול