מהר”ם חלאווה על פסחים קכו

ברכות. והכי פירושו עד שהוא מגיע למצה וקרי ליה פרפרת לפי שהיא דקה ודמיא לפת הבאה בכיסנין ופירושו פת שהוא כעין פרפרת לפי שאין בה תערובות אחר כלל אלא שהיא דקה

ע"ב תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטבל בחזר' מצוה להביא לפניו מצה חזרת וחרוסת. כלומ' משום דאית ליה מצות צריכות כוונה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו נראה שכן דעתו לפסוק וכן כתב בראש השנה ההיא דאמרי' עד שיתכוין שומע ומשמיע. וכן ההיא דר' זירא דא"ל לשמעיה איכוון ותקע לי. ופירושו צריכות כוונה לצאת ידי חובה אבל כוונת עיקר המצוה מצות אין צריכות כוונה כדמשמע במס' ברכות פרק הי' קורא. והא דאמר רב חסדא בסמוך לאחר שמלא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו וכתבה רבי' ז"ל דאלמא מצות אין צריכות כוונה ליתא אלא ה"ק לאחר שמלא כריסו ממנו ונהנה ממנו היאך ראוי לברך עליו אבל לצאת ודאי לא יצא והיינו דלא אמר נמי לאחר שיצא ידי חובתו חוזר ומברך עליו

ש"מ מדרב הונא לית' לדר' יוחנן בן נורי. ממה שמעי' דליתא למאי דכתבי רבו' הצרפתים ז"ל גבי הני אין אורז ודוחן לא דאע"ג דאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח שאינן באין לידי חמץ גמור אבל לידי חמץ נוקשה מיהא אתו ואסור לבשלן בפסח ונזהרין מן האורז והזרעונין וכל כיוצא בהן שהוא תופח. והא דהכא הוי תיובתייהו דהא מבשלי ליה להאורז

רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיגה דשניהם באין בשר. אבל לא שמעי' לי' דנבעי א' צלי וא' מבושל דדיו אם החמרת להצריך שני מיני בשר והרב אלפסי ז"ל שכתב אחד צלי וא' מבושל לאו לעכובא אלא דמנהגא הכי.. וכתב ה"ר יעקב מאורליינש ז"ל שאם חל יו"ט ראשון של פסח במוצאי שבת א"צ לעשות זכר לחגיגה ובמין אחד בשר סגי לפי שלא היתה בו חגיגה שהפסח דוחה את השבת ואין החגיגה דוחה את השבת. ויש משיבין עליו דא"כ אף בשא' הימים נמי שהרי פעמים שא"צ להביא חגיגה כלל אם ימעט הבית מהיות משה שאין החגיגה באה אלא כשנמנו חברי' הרבה על הפסח וכדי שיהא נאכל על השובע. ואין זו תשובה דאין דנין אפשר משאי אפשר דהתם אי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל הכא אפי' אי בעי נמי לא עביד והיאך עושין זכר למה שאינו

ה"ג היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא, אשאר ירקי בפ"ה וכי מטי אחזרת מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקר' אמרור בפ"ה וכי מטי אחזרת מברך על אכילת מרור כו' דכל ברכה שהוא עובר לעשייתה היא בלמד ואחר עשייתה היא בעל כמו שכתבתי בפ"ק בס"ד. והרב אלפסי ז"ל שכתב בשניהם על אכילת מרור לאו דוקא שהרי במצה כתיב לאכול מצה ובודאי ברכת מצה ומרור שוין הן

דף קטו ע"א ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא. י"מ משום דאע"ג דמין ושאינו מינו ויהיב טעמא וטעמ' לא בטיל אפי"ה כיון דטעמא דמרור נפיש מבטל ליה לטעמי דמצה. והרמב"ן ז"ל פי' דלאו משום בטול טעם אתיא לה אלא משום מעלת המצות שתיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה ודרבנן ודאוריית' הו"ל כרשות לגבי מצוה ומבטל לה

אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתני' כו' הרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו נראה דס"ל הכי דחלוקין עליו חביריו ומהאי ברייתא והרב בעל המאו' השיב עליו דהלל למצוה בעי כרוכי דס"ל דמצות אין מבטלו' זו את זו ובזמן שבית המקדש קיים דמצה ומרור דאוריית' וא"ר יוחנן דרבנן פליגי עליה וסברי דאין יכול לכורכן משום דמצות מבטלות זו את זו ומייתי לה מהאי בריית' דקתני יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו

ואתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי' אלא אמר רב אשי תנא דהלל הוא. וכיון דדחי לה רב אשי מדקתני אפי' תו לא שמעי' מהא בריית' דחלוקין עליו חביריו אבל ודאי אפשר דאע"ג דמבריית' דאידחו דברי ר' יוחנן מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דגמרא גמיר' לה דפליגי רבנן עליה והיינו דאסיקנא והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי ר' יוחנן מברייתא מייתי לה ולא מגמרא דהא לא קאמ' מאי היא דתניא דהוה משמע דאנן מדנפשין בעי' למילף לה מברייתא אבל השתא דקתני דתניא אלמא איהו מבריית' יליף לה. ועוד דברוב הספרים לא גרסי' האי תנא דהלל הוא אלא ה"ג אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו כו'. תדע לך דאי תנא דהלל הוא היכי קתני