מהר”ם חלאווה על פסחים קטז

דקדושא ואבדלתא דחדא מילתא נינהו היינו משום דשניהן באין קודם סעודה וה"ה היכא דשניהן באין לאח' סעוד' כי הכא ובכל כי הא פוק חזי מאי עמא דבר. ומ"מ בין כך ובין כך אין צריך ברכת היין אכוס ראשון ולא דמי לקדוש שאוסר עליו שתיה ואכילה כדאמרן לעיל אבל ברכות שבע אינן מפסיקין ונמלך נמי לא הוי דהא דעתיה עליה. ואעפ"י שהם ז"ל כתבו דבכל כוס צריך בורא פרי הגפן

רב אמר יקנ"ה משום דיין גורם לקדוש והגורם תחיל' לעולם וכדאמרי' לקמן וקדוש קודם להבדל' דעיולי יומא עדיף ברישא

ושמואל אמר ינה"ק דאי לאו אפוקי שבתא לא הוי עיולי יומא טבא הלכך אפוקי עדיף בריש' ומינה אתה למד טעם דברי האחרים ואסיקנא מאי הוי עלה אביי אמר יקזנ"ה דעיולי עדיף וכיון דמקדש גמר ליה לכולה מילתא דקדוש מקמי הבדלה דהיינו ברכ' זמן

דף ק"ג ע"א ורבא אמר יקנה"ז דכיון דזמן קיימ"ל דאינו טעון כוס אלא אומרו ואפילו בשוק לא מקדים ליה להבדלה וכת' רבינו שמואל ז"ל בסדר הפסח שלו יקנה"ז אבל הדס לא שאם יריח בו גזירה שמא יקטום. אי נמי משום דביום טוב נמי איכא נפש יתירה כבשבת. ותרוויהו ליתנהו דאי משום קטימה היכי דמי אי בתלוש לצורך יו"ט שפיר דמי כדאמרי' במס' ביצה כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלותא ואע"ג דחזו לקופיני דנגרי וחציני. ואי במחובר הא קיימ"ל הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקצייה. וטעמא דנפש יתירה אי ביו"ט נמי איתא נעבד בשמים באפוקי יומא טבא נמי. אלא טעמא דלא עבדינן בשמי' אלא מעונג שלם למלאכה גמורה. ושבת ליו"ט ליכא מלאכה גמורה יום טוב לחול ליכא עונג שלם

כיון דאמריתו הב ונבריך אתסר לכו למשתי. פירשו הראשונים ז"ל אתסר לכו למשתי בלא ברכה אבל בברכה לכתחילה שפיר דמי דומיא דנמלך דמברך על כל כוס וכוס. ואין לפרש אתסר לכו למישתי ואפי' בברכה עד שיברך ברכת המזון דהא קביל עליה וכדאמרי' בברכו' גמר אסור לאכול דהא אסיקנא התם סלק אתמר ואמרי' נמי לדידן אפי' משחא מעכב אלמא אפי' סלק השולחן ונטל ידיו לא הוי קבלה לאסור בלא ברכת מזון עד שיגמו' לגמרי כמו שהיו רגילין למשוח ידיהן בשמן אפרסמון קודם ברכת המזון. וכי תימא א"כ מאי קאמר להו אתסר לכו למשתי סתמא דמורה ובא היה להן אי נמי דחזא להו לדעתייהו דבעו למשתי בלא ברכה דאי הוו סברי דבעו לברוכי השתא כיון דדעתייהו לברך בהמ"ז אכוס הוו נטרי מלישתי עד לאחר בהמ"ז כי היכי דלא ליפשי בברכת היין. אבל הראב"ד ז"ל פי' בפר' שלשה שאכלו בהא דאמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתת' אלא כי הא דאמר רב חייא בר אסי שלש תכיפות הן תיכף לנטילת ידים ברכה דאסור לאכול משנעל ידיו לברכה עד שיברך ברכת המזון והביא ראיה מהא דתלמידי דבי רב דאמר להו אתסר לכו למשתי ופי' הוא ז"ל אתסר לגמרי עד שיברכו ברכת המזון דהא קבילו עלייהו ולזה נוטה דעת הרשב"א ז"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דאתסר לכו למשתי. ואע"ג דקיימ"ל דאפי' גמר מלאכול מותר ואפי' משחא מעכב ה"מ גמר בדעתו אבל אמר הב ונברך הא קביל עליה והוי ליה כנטל ידיו ואין לך גמר גדול מזה. ושפיר קא מייתי הכא ראי' דבעי לברוכי אכסא דברכתא דכיון דשמעי' דאתסר לי' למשתי עד דמברך ברכת המזון ודאי הפסק הוי דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכדכתיבנא לעיל. והכין נהיגנא כד הוינא בבי רב. מיהו מסתברא דדוקא כדאמר הכי בעל הבית דעליה דידיה רמי גמר הסעודה ודעת האחרי' תלי בדעתיה אבל אמירת שאר בני הסעודה לא הוי קבלה אפי' לנפשייהו וכן דוקא בדאמר על דעת גמר וסליק אבל אי אמר על דרך שאלה מי יברך לא בדא

דהא יו"ט אחר השבת ואמר רב יקנ"ה. כלומר וקדוש והבדלה אינן מפסיקין לברכת היין ולא היא התם עקיר דעתיה ממשתיא הכא לא עקר דעתיה ממשתיא כולהו כחדא ברכתא היא. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה מאי קא מדמי קדוש לברכת המזון דברכת המזון הוי גמר סעודה ועקירת דעת ודין הוא שתפסוק דומיא דכסוי לר' יהודא אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא וכדאיתא התם בפרק כסוי דם דתרתי בעי' לענין הפסק סלוק וגמר ודלא אפשר למעבד תרוויהו בבת אחת משא"כ בקדוש דאע"ג דמשתי וקדושי בהדי הדדי לא אפשר מ"מ לא הוי גמר וסלוק. ועוד מאי קא מקשה מיקנ"ה לקשי מכל קדוש דעלמא דאינו מפסיק לברכת היין. וכי תימא דהיינו דקא מתרץ ליה התם עקר דעתיה והכא לא עקר