מהר”ם חלאווה על פסחים קיב

משום הא לא איריא דאשכחן דכוותה נמלך ושמש דמברכי על כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה לכתחילה וברכה אחת לבסוף פוטרתן. ותלמידי דבי רב דאמרי הב ונבריך והדר אמרי הב ונשתי ואמר להו רב המנונא סבא מכיון דאמריתו הב ונברך אתסר לכו למשתי ופירשו הגאונים ז"ל אתסר לכו למשתי בלא ברכת היין ולא צריכי השתא לברוכי על הגפן על היין קמא דברכה אחת דלבסו' פוטרת לשתי הראשונו'. מיהו ודאי דינו אמת דלעולם לא חשיב הפסק להצריך ברכה לכתחילה אלא סלוק דעת וגמר או בחד מנייהו אלא שיש הפרש בניהם דסלוק דעת בלא גמר צריך ברכה לכתחילה אבל לא למפרע והיינו שמש ונמלך ותלמידי דבי רב ואם הוא גמר צריך ברכה למפרע והיינו נטל ידיו לברכה אסור לאכול עד שיברך למפרע דהוה ליה כאלו גמר ובירך ברכת המזון. וחברי' שיצאו טעמא אחרינא אית להו משום שינוי מקום דכאכילה אחרת דמיא. אבל בהפסק דאינו גמור וסלוק לא ולא אמרי' ביה משתי או מיכלי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שאם אין אתה אומר כן ברך על הרעמי' ועל הזוועות בתוך סעודת יהא צריך לחזור ולברך וכן מי שנזכר בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל ואעפ"י שיש סברין כן בתפלה לא נראו דבריהם וכדבעינן למכת' קמן גבי ד' כסי. הלכך הכא לא צריך למשרי המוציא והכי משמע בירושלמי דברכות דגרסי' התם כל הברכו' פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך. הרי קדושה שניה היא שאם הי' אוכל ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בורא פרי הגפן. והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. הרי שהקשו מקידוש שסמוך לברכת היין ופותחין בו בברוך. ומשני דפעמים אינו סמוך דאינו צריך ברכת היין דהיינו אם היה שותה מבעוד יום. אלמא קדוש לא חשוב הפסק. ואע"ג דאיכא מאן דדחי דההוא מתרץ דהתם סבר לה כרב אשי דאמר הכא לית הלכתא כתלמידי דבי רב ולא קיימ"ל כוותיה. ואיכא למימר דעד כאן לא פליג רב אשי אלא אברכת היין ומשום דנקיט כסא דברכת בידי' ודעתיה למשתי אבל אי בעי למיכל לאחר ברכת המזון ליכא מאן דאמר דלא הוה ברכת המזון הפסק ולא בעי ברכת הלחם. ודכוותה נמי אע"ג דקדוש חשיב הפסק כברכת המזון למשרי המוציא לא חשיב הפסק. כברכת היין אליבא דרב אשי אפי"ה מסתברא כמאי דפרישית דלא הוי הפסק אלא סלוק וגמר ולא נוקים נפשין בדחייה בעלמא אלא כפשטה דירוש' ולקמן נאריך בה בס"ד. ובתר דכתיבנא מימליכנא אמינא גברא רבה אמר מילת' נידוק עלה נראין דברי הרב אלפסי ז"ל גם בזה דההיא דירוש' הא אדחיה לה ואי מהנך טעמי דצלוי וברוכי בגו סעודתא דסמכי עלייהו לאו דסמכי נינהו דלא דמו דשאני קדוש דעל כרחי מפסיק ליה ואתסר לי' למיכל עד דמקדש דלית הלכתא כר' יוסי דאמר אוכלין והולכין עד שיגמרו אלא על כרחיה פורס מפה ומקדש והלכך דינא הוא שיהא הפסק כזה הפסק להטעינו ברכה לכתחילה מהא דמיכלי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אלא דכיון דלא הוי גמר לא בעי לברוכי למפרע. ומפקי' לה מדר' יהודה דבעי הפסק גמור בברכת המזון. ומדר' יוסי דלא בעי הפסק כלל. ואפי' בברכת המוציא אלא גומר סעודתו ותפשי' מאי דאמר שמואל דפורס מפה ומברך המוציא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן הרב ר' בן גיאת ז"ל שכתב דאיכא מאן דאמר דקידוש לא חשיב הפסק והוא לא הודה לו. ולהן שומעין דגאונים הן ודבריהם דברי קבלה. מאי מפסקין לאו לעקירת שולחן לא למפה. לכאורה משמע דהכא דהפסק דר' יהודה היינו עקירת שולחן וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל כי היכי דתיתי תכא ביקרא דשבתא. וא"כ כי מפקי' לה מדר' יהודה ה"מ דלא בעי עקירת שולחן אבל ברכת המזון למפרע מיהא בעי. והא ליתא אלא עיקר הפסק לר' יהודה היינו ברכת המזון ומיניה הוא דמפקי' ליה אלא דמשום דכל גמר סעודה וברהמ"ז דידהו הוא בעקירת שולחן נקט הכא עקירת שולחן ולאו דוקא

ע"ב רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלות' אייתו תכא לקמיה פריס מפה וקדיש. מהא שמעי' דלאו דוקא בהפסק האוכל מבעוד יום צריך פריס' מפה אלא ה"ה לכל קדוש דהא הכא לא הוה יתיב בסעודתא מבעוד יום. וטעמא דפריסת מפה כי היכי דליחזי קובע סעודתו על היין והלכך בין בקדוש דלילה בין בקידוש דיממא בעי למיפרס מפה דבתרוויהו קובע סעודתו על היין והכין נוהגין בבי רב

ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קדש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ר' שמואל ז"ל פירשה לזו בערב הפסח והיינו דקתני ושוין דמודה ר' יוסי בע"פ משום חיובא דמצה וכן פירשה הר"ז ז"ל. ואעפ"י שהפי'