מהר”ם חלאווה על פסחים קיג

אמת אין להלכה מדקתני אא"כ קידש. ומן המנח' ולמעל' דאסור בערב הפסח אינו עדיין שעת קדוש אלא בין בע"פ בין בע"ש היא ומשתחשך דמודה ר' יוסי דמשתחשך אסור להתחיל כיון שכבר קדש היום וחל חיוב קדוש וכפרישית לעיל. ושמעי' מינה דאע"ג שהתחיל משתחשך בפריסת מפה סגי ולא בעי הפסק גמור. וכן הדין בשהתחיל לאחר ט' שעות בע"פ ואע"ג דעבר וכן כתב הרמב"ן ז"ל, וסיפא דבריית' דאם הביא פורס מפה ומקדש לאו ארישא דשוין קאי דודאי לא שוין בהא דלר' יהודה הפסק גמור בעי ולר' יוסי בערבי שבתו' מיהא הולך ואוכל עד שיגמור אלא תנא דברייתא הוא דמסיק הכי מדנפשיה וכדקיימ"ל כשמואל. וא"ת ושמואל גופיה דאמר כמאן ומי פליג אתנאי תירץ רבינו שמואל ז"ל דכר' יוסי אית ליה אלא שבא להחמיר שלא לגמור סעודתו ואינו מחוור אלא שמואל גמרא גמיר לה דרבנן פליגי עליהו דר' יהודה ור' יוסי והכי איתא בירושלמי בהדיא רב יהודה בשם שמואל זו ד"ר יהודה ור' יוסי אבל דברי חכמים פורס מפה ומקדש

דף קא ע"א ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחי' ידי חובותייהו דאכלי בבי כנישתא. ואע"ג דלא אכל המברך דאין דרך לאכול בביהכ"נ מוציא את השומעין ידי חובתן דבקדוש היום הא קיימ"ל אעפ"י שיצא מוציא וה"ה אם לא יצא וא"ת והיכי אכלי ושתו בבי כנישתא והא קיימ"ל דבתי כנסיו' אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואין נאותין בהן ואפילו בתי כנסיו' של בבל איכ' מאן דאמר דכיון דקיימ"ל דלצורך רבים מותר הא נמי צורך רבים הוא דעניי העיר על בני העיר מוטלין. ואיכא מאן דאמר לאו דוקא בבי כנישת' אלא סמוך לבי כנישתא דשמעי קדוש מהתם ואע"ג דאין קדוש אלא במקו' סעודה לדידהו דשמעי התם מקום סעודה דלא צריך שיהא המברך במקום סעודה כדאמרן דאעפ"י שהוא אינו יוצא מוציא וכולה מילתא ביוצא תליא וזה עיקר. ומהא נמי שמעי' דאפי' למאי דסברי רבנן ז"ל דלענין קדוש לא יצא אא"כ טעם המקדש מן היין כדבעי' למכתב ה"מ מקדש אבל שאר היוצאין לא צריכי כולהו למטעם דסתמ' דמילתא לא ממטו ליה לכסא דקדושא לכל עניא ועניא למשתיה מיניה וכי תימא דאית להו כסי קמייהו ושתי כל חד מכסיה כדשמעה הא ליתא דעניי נינהו ומשום דלית להו מקדשי בבי כנישתא. ואפילו תימא דממטי להו לההוא כסא לכולהו בני בי כנישתא לא ממטו ליה ודאי. ואפי"ה אמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו כלומר וכל שכן ידי קדוש ואע"ג דליתנהו במקום סעודה כולהו בי כנישתא וליכא כסי קמייהו. וא"כ לר' יוחנן מאי איכא למימר אלא ודאי כדאמרן (ח"י). והאידנא דליכ' אורחים בבי כנישתא ואפי"ה מקדשין לית בה משום ברכה שאינ' צריכה דכיון דאתקון אתקון דומיא דברכה אחת מעין שבע דתקינו משום עם שבשדות דאע"ג דהשתא ליכא מברכין לה דאעפ"י שהדבר בטל תקנה במקומה עומדת

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה. י"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך שלא הי' דעתו לסעוד באותו מקום בשעת קדוש אבל אם דעתו עליו אין בכך כלום ומסתייעי מדגרסינן בירושלמי במס' ברכות תמן תנינן סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון ר' אבא בר כהנא וחייא בר רב אשי בשם רב צריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קדש בביתיה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ר' אחא בר חנינא בשם ר' הושיע מי שסוכתו עריבה עליו צריך לקדש בתו' ביתו בלילי יו"ט האחרון ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר ר' אבין ולא פליגי מה דאמר רב שלא הי' בדעתו לאכול בבית אחר כלומר ומשו"ה אין לו תקנה עד שיפסול את סוכתו אם רצה לקדש ולאכול שם. מה דאמר שמואל בשהי' בדעתו לאכול בבית אחר. אלמא ש"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך. והא ליתא דמעיקר' הוא דהוה ס"ד למימר הכי אבל לבתר הכי אסיק' התם דליכא לאפלוגי בין נמלך לשאינו נמלך דגרסי' התם אמר ר' מונא אתיא דשמואל בר' חייא כלומר דאמר צריך לפסול את סוכתו ואין לו תקנה אחרת ודר' הושיע בר' יהושע בן לוי. ואפי' תמצא לומר דבירושלמי מיפלגי בין נמלך לשאינו נמלך אנן כגמרין קיימ"ל דלאו מיפלגי דאותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דעתם לאכול בביתם ואפי"ה אמר דלא נפקי. סבור מיניה ה"מ מבית לבית אבל מפנ' לפנה לא אמר להו רב ענן בר תחליפ' זימנין סגיאין הוה קאימנ' קמיה דמר שמואל דהוה נחית מאיגרא לארעא והוה מקדש. כלומר והלכך ה"ה מפינה לפינה בחד ביתא.