מהר”ם חלאווה על פסחים קח

כדאמרינן במס' כתובות אמר ר' שמעון בן חלפתא קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדין בו כסולם דס"ל לר"ע דלא אסרה תורה אלא ספיחי בני קצירה מדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור אי נמי מדכתיב לא נאסוף את תבואתינו כעין תבואה וחכ"א כל הספיחין אסורין דגזרו של כרוב אטו שאר ספיחין שהן אסורין דאוריית' ותרוייהו אליבא דר"ע דאלו לרבנן דפליגי עליה ספיחין שאינן מתקיימין בשדה אינן אסורין אלא דרבנן ולא גזרי' שאינן כלין אטו כלין בדרבנן וההיא מתני' דעיקר הלוף רבנן היא דלא גזרי. והא דאמרי' בפרק בתרא דע"ז לקטו לי ירק בשביעית וכן במס' סוכה הפיגם והירבוזין וכו' נקחין מכל אדם בשביעי'. ולפום מאי דאמרן לכולי עלמ' אסורין דרבנן מיהא התם בירק של ששית שנכנס לשביעית הוא ולא בספיחי שביעית. וכי תימא א"כ אמאי נהגי בהו שביעית. ירק בתר לקיטה אזלי' ולא בתר הבאת שליש

כגון אנא דידענ' בקביע דירחא בישוב לא עבדינא במדבר מאי וא"ת והא טעמא לאו משום קביע דירחא דהא קיימ"ל דאנן בקיאין בקביע דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו מנהג אבותיכם בידכם כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלחו תשרי לעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי. א"ל שאני רב ספרא דדעתו לחזור הוי ואי לא הוה ידע בקביע דירחא פשי' דאסור אפי' במדבר אלא ה"ק כגון אנא כיון דידענא בקביע דירחא וליכא למיחש לטעות ודעתו לחזור בישוב של בבל ודאי לא עבידנא דכיון דמנהג של איסור הוא איכא מחלקת אבל במדבר מאי. ואסיקנ' דבמדבר מותר וכדפרישי' לעיל

דף נ"ב ע"א מנדין על שני ימים טובים של גליות וכל שכן שמלקין עליהם אם רצו שהרי הנידוי חמור מן המלקות לכו"ע כדאמרי' דבמערבא מימנו אנגדא ולא מימנו אשמתא הלכך לא קשיא מאי דאשכחן במקצת דרבנן דמלקין עליהן כדאמרינן בבועל ארוסתו ובמבשל בחמי טבריא בשבת דלוקה מכת מרדות דרבנן וזהו פסקו של הרבמז"ל דבכל מצות דרבנן לוקין עליהם

כיוצא בו המוליך פירות. דוקא מוליך פירות אבל הוא שהלך ממקום למקום אין אומרין בזה נותנין עליו חומרי מקום שהפירות גורמין ולא האדם. אלא דקשיא לרבא דאמר לעיל דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אסיפא נמי קאי ומשום דכמה בטלני איכא בשוקא. הכא אם מבער ליתא להאי טעמא ומאי אמר ליה. וי"ל דבהא נמי ליכא מחלוקת שאם רצה להפקיר ממונו מי מעכב על ידו ומה בכך. ואעפ"י שהביעו' היה בפרהסיא דתניא בת"כ כיצד הוא מבער מוציא פורותיו ברה"ר ונוטל מהם מי שירצה ואין להביא ראי' ממשנתנו זו שנאמר עליה בגמ' לדיני המסין לממון שיצא ממקום למקום או שהחזירו למקומו דשאני פירות שביעי' שהפירו' גורמין ולא המקום. משא"כ בממון שהממון והמקום גורמין

דף נ"ג ע"א מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין שלא למכור אין מוכרין. משום דחיישינן לרביעה אי נמי כטעמא דאתמר בירושלמי מפני שהוא מוציאה מידי גיזה הגע עצמך שהיא עז מוציאה מידי בכור הגע עצמך שהוא זכר מוציאו מידי מתנות מעתה חטים אין מוכרין להם שהו' מוציאן מידי ברכה. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה משום נסיוני או משום שאלה או משום שכירות ואין זה מקומו להאריך בפסק הלכה

ובן בתירה מתיר בסוס משום דלרכיבה קאי וחי הוא נושא את עצמו וכבר הוא כתוב אצלי בארוכה ואכתבנו בסוף הפרק בס"ד

אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ ואע"ג דלאחר שחיטה אי אפשר דלהוי קדשי מזבח אפילו הכי נראה כמאן דאמר דמי בשר זה לפסח. והיינו דמדמי לה לחיטי וחיטי ודאי אנהו לא קדישי וכן פירש"י ז"ל

ע"ב מה ראו חנניא מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש י"מ מה ראו שמסרו עצמן. והא ליתא דבע"ז ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. וי"מ מה ראו שהשיבו כן לנבוכדנצר ולא נשמעו ממנו בדברים רכים. ואית דאמרי מה ראו שמסרו עצמן ולא המיתו עצמן כמו שעשה שאול שלא נענש כדאמרי' אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך. ואית דאמרי על מה בטחו שינצלו מן התנור ואכולהו מהדר מצפרדעי' ולהאי פירושא בתרא משום דאשכחן בצפרדעים שמסרו עצמן ונצלו דכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות מן השדות ואלו מן התנורים לא כתיב דלא מתו

הדר חזה ביה ברבה בר חנה בישות. כלומר עולא