מהר”ם חלאווה על פסחים קט

הבין דרבה בר בר חנה אמרה משמיה וחזא בי' בישות משום דאיהו לאו הכי אמרה אלא דאמר משמיה דר' יוחנן וחכמים אוסרין. ואמר ליה רבה בר בר חנה עדא תהא בודאי כן הוא שממנו למדתי דלר' יוחנן אין מברכין על האור במוצאי יום הכפורים משום דבעי' אור ששבת ובמקום שאין מדליקין מאי איכא למימר. ובוודאי לא פליגי רבנן בברכה בין מקום למקום. ועולא סבר דאע"ג דאין מדליקין בבית אבל מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והא איכא אור ששבת. ואסיקנא דמברכין על האור בין במוצאי שבתות בין במוצאי יוה"כ אלא שהן חלוקין בדיניהם דבמוצאי שבת מברכין עליו משום שהוא זמן תחילת ברייתו הלכך מברכין על כל אור ואפי' על היוצא מן העצים ומן האבנים ואפי' על אור שלא שבת כגון של חיה ושל חולה כל שנעשה בהיתר. אבל על אור של עכו"ם שנעשה בו מלאכת עבירה אין מברכין משום מצוה הבאה בעבירה אבל ביוה"כ אין מברכין עליו אלא מפני שנאסר בהנייתו כל היום ועכשיו חוזר ונהנה ודמי לברכת שאר הנהנין הלכך אין מברכין אלא על אור ששבת מכל מלאכה כגון של בתי כנסיות אבל על היוצא מן האבנים או שנעשה בו מלאכה אפי' בהיתר אין מברכין עליו והתם בפ' אלו דברים אסיקנא עכו"ם שהדליק מישראל וישראל מעכו"ם מברכין עליו במוצ"ש משום דאיכא עיקר או תוספת דהתירא. אבל ביוה"כ כל שהראשון לא שבת אין מברכין עליו דכל שכן שלא שבתו השנים אבל אם הראשון שבת מברכין על השנים דאעיקר מברכין

דף נ"ד ע"א עשרה דברים נבראו בין השמשו' משו' דלא נמצא בהן בריא' בששת ימי בראשית וכתיב אין כל חדש תחת השמש אית לן למימר הכי, והא דלא חשיב נמי קריעת ים סוף וגפרית ואש של סדום ושארי מופתים משום דקריע' ים סוף אינה הוי אלא הפסד ובא בה לשון תנאי אבל לא לשון בריאה ודומה למות שלא היתה בששת ימי בראשי' וכבר נכלל במה שאמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה וכו' ותנועת החלק בכל. וגפרית ואש ושאר המופתים כולם כבר נמצא עיקרן במציאות. עוד יש בזה באותות מצרים שנעשו במצות השם המיוחד ית' הבורא והמחד'

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. מה שפירשו בו עלו במחשבה לבראות איננו דהא אסיקנא חללה של גהינם קודם שנברא העולם ואור דידה בשני בשבת ואור דידן עלה במחשבה לבראות בע"ש ולא נברא עד מוצאי שבת הא למדת שאין לפרש כן ואין לנו עסק בנסתרות לקביע דירחא. אי הוי מספק"ל

ע"ב תנא חומרי חומרי קתני כלו' הא דקתני אין בין תענית צבור לתשעה באב לחומרי דאיכא בתענית צבור קתני ולאפוקי ממלאכ' אבל קולי דיושיט אצבעו לא. וכי קתני נמי אין בין ט' באב ליוה"כ לחומרי דיוה"כ נמי קתני כלומר לחומרי דתענית אבל לא לשאר מילי. וא"ת וליתני אין בין ת"ב ליוה"כ ותו לא אצטריך אין בין תענית ציבור דמאי חומר' איכא התם דליתא ביוה"כ. א"ל איכא אבלות דליתא ביוה"כ

דף נ"ה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בי"ד. כלומר אפי' במקום שנהגו איסור דאי במקום שנהגו הית' אפי' להתחיל נמי והכי אוקי' לה בגמר' בהדי' ודוקא לצורך המועד דר' מאיר תרתי בעי גמר ולצורך המועד

וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה עד חצות אדר"מ קאי דאפי' במקום שנהגו איסור הני ג' אומני' עושין בין להתחיל בין לגמור בין לצורך בין שלא לצורך. אבל במקום שנהגו היתר כל המלאכות מותרות בין להתחיל בין לגמור וכן דעת הראב"ד ז"ל שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפירש משנתינו במקום שנהגו היתר כורכין את שמע שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך דמשמע היום על לבבך ולא למחר

דף נ"ו ע"א ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דמפקיע ליה מידי מעשר. וא"ת מדינא מפקעת דהפקר פטור מן המעשר. א"ל הכא לא מפקיר ליה אלא לעניים ותנן הפקר לעניים הפקר בש"א עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים

עמדו בעלים והקדישום לשמים ואע"ג דלא באו עדים לב ב"ד מתנה עליהם וחייל עלייהו הקדש מן התקנה. אי נמי מקדישין כל הבהמה בפי' בשעת קריא' שם

יכנס ישמעאל בן פאבי, והא דקאמר אוי לי מביתו אאגרופין. שהיה אוכל שלש מאות עגלים ושותה