מהר”ם חלאווה על פסחים קז

הוי מצי להתיר. אלא א"כ נאמר דמשום דכסיה אמר הכי דאלו לתלמידי חכמים לא הוה ליה למכסיה דהא ידעי דפלוגתא דתנאי היא ואיהו עביד כחד מנייהו והראב"ד ז"ל כתב בענין המנהגים כל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם והיינו עובדא דבני בישן. ואם קבלו אותו על עצמן לבד יכולין הבנים לשנותו כל שלא נהגו בו אחר מיתת אביהם ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלים עליו

אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת הקהל לדבר אחד אפילו קבלוהו ע"ע סתם אין הבנים נתפסין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי לשנות את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים ע"כ

יוצאים בקורדקסין בשבת. היינו כעין סנדלים שקורין בטינש וכבר כתבתי דינן במס' שבת בס"ד

בשלמא ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר כלומר היו טועים שיהא אסור משו' מקח וממכר אבל לאו לסייג הוו עבדי כדפרישית

עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו. פי' משו' הרהור וכתבו בתוספות דה"מ במרחץ יבש שמגולין אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר וכן עמא דבר

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא הן שני מקומות בקיבה שיש בהן חלב אחד על הקיבה ונקר' דאקשתא מפני שהקיבה נעגלת כקשת ואותו החלב אסור לכו"ע והאחד תחת הקיבה נקרא דאייתר' מפני שנעשה כיתר לקשת. ובההוא נהגו בו איסור כבני בבל ובבני ארץ ישראל היתר. ואנן כתב הרב אלפסי ז"ל דבני בבל אנן ונהגי' איסור' ודעת שאר המפרשי' ז"ל דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני א"י דעדיפי טפי מכל מקום בארץ הזאת נהגו איסור

כיון דאנן כייפי' להו עבדי כוותייהו. וא"ת בפר"ק דסנהדרין משמע דבני בבל עדיפי דהכא שבט והתם מחוקק. א"ל ה"מ לגבי דין להפקעת ממון דאינהו עדיפי כדאמרינן בירושלמי א"ר אילו אתי ריש גלותא להכא איקום מקמי דהוא מן דוכרא ואנן מן נוקבתא אבל לענין הוראה בני א"י עדיפי דאינהו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דא"י מחכים וכבר כתבתי שם בפר"ק דסנהדרין

ע"ב כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב ופי' רש"י ז"ל אסורין לאחר הביעור דכלה לחיה מן השדה חוץ מספיחי כרוב שאינן כלין לחיה מן השדה ואינו מחוור דא"כ אמאי מייתי ליה מלא נאסף ליתיה מלחיה אשר בארצך דדינא הכי. ועוד דאי בביעור מאי איריא ספיחי כרוב הא איכא מילי טובא דלא בעו ביעו' שאינו כלה לחיה מן השדה כדקתני במס' שביעית כל שהוא מאכל אדם כו' אין לו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו'. ועוד דבהדיא שמעי' ליה לר' עקיבא דאסר הספיחין בשביעית אפי' קודם ביעור דפריך בפ"ק דמנחות מה למנחת העומר שכן מתרת ספיחין בשביעית ומשני הא מני ר' עקיבא הוא דאמר ספיחין אסורין. ורש"י ז"ל שפי' שם הא מני ר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין לאחר הביעור ליתא דמ"מ קודם הביעור מיהא מתרת לדבריו שהביעור לא היה עד לאחר הרביע' שניה בשמינית דתנן עד מתי נהנין מקש ותבן של שביעית עד שתרד רביעה שניה ומייתי לה בפ"ק דתעניו' ועל כרחין עד שתרד רביעה שניה בשמינית קאמר דאי בשל שביעית ברביעה שני' מי איכא אכתי תבן וקש. ואי אתה יכול להעמידה בשל ששית הנכנסת לשביעית דכיון שהביאה שליש בששית אין שביעית נוהגת בה. אלא ודאי ר"ע אפי' בשביעית אסרן קודם הביעור. ועוד דהכא משמע דדוקא לר"ע אסורין ספיחין דדריש לא נאסוף אבל לרבנן דפליגי עליה מותרין ואי בלאח' הביעור אפי' לרבנן אסורין דבר תורה ובשביעית לפני הביעור אסורין דרבנן לרבנן דר"ע דתניא בת"כ וכי תאמרו עתידין אתם לומר וכו' אמר ר"ע מכאן סמכו חכמים לספיחין בשביעית שיהיו אסורין וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים דבר אחר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום שאמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלין מן הביעור ואילך והך דרשה בתריית' משמע ודאי דלרבנן דר"ע אתא. אלמא ש"מ דלאחר הביעור אסורין לכו"ע דבר תורה. ולפני הביעו' אסורין לר"ע דבר תורה ולרבנן מדברי סופרים. ור"ת ז"ל פי' כל הספיחין אסורין בשביעית לפני הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה שהן כספיחי אילן