מהר”ם חלאווה על פסחים קו

מצי למיסר עליה כיון דאיכא נמי ימי חול לפעמים דמתרגם. ומ"מ אסור הוא דרובא לשבתות הן. וכן לאלו הדרשנין בשבתות ובימים טובים. ומעות יתומים למחצית שכר משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו ומעו' הבאות ממדינת הים דלאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא

בני בישן נהגי דלא למיזל מצור לצידון בערב שבת אף ע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים לפני השבת ומצור לצידון אפי' בערב שבת אפי' הכי נהיגי נהגי דלא למיזל

דף נ"א ע"א דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וא"ת ומאי שני משעורין ושאר מינין שאין מפרישין מהן על החטין ואפי"ה חייבין כולם בחלה ולא חיישינן דלמא אתי לאפרושי ממין על שאינו מינו תירץ הראב"ד ז"ל רבני חוזאי הוו טעי בדר' יוחנן דאמר לעיל אורז מין דגן הוא וחייב בחלה הלכך אתי לאפרושי מיני' על הדגן

ונשמט הלל ויצא לבית החיצון. ולא רצה לומ' להם מותרין אתם. וא"ת ואינהו אמאי לא נהיגי איסורא מי לית להו למתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכי תימא דעתיהו לחזור הוה וכמו שפי' הר"ז ז"ל אם כן הוה להו לאקשוי הכי בגמ' ולפרוקי כדעביד לקמן ברבה בר בר חנה וכן ברייתא גופא קשיא דקתני דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע בפניהם הו' דלא יאכל שלא בפניהם נוהג היתר. ואמאי והא בעי' נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותו קשיא לקמן דאקשי' לרבה בר בר חנה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דה"מ בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א"כ מתני' היכי משכח' לה דאי בשדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם נותנין עליו מן הדין משום דבן עירו הוא אבל לא חומרי מקום שהלך לשם דהא אין בזה מחלוקת כיון שדעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו שכבר נעשה בן עיר אבל לא חומרי מקום שיצא משם דהא אין בזה מחלוקת דמאי שנא. וא"כ מתני' היכי משכחת לה והר"מ במז"ל פי' דלא כל המנהגין שוין אלא כל מנהג שנעשה לגדר ולסייג ושלא בטעות אין לו היתר לעולם והיינו ההיא דירושלמי נשאל ואין מתירין לו ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקו' שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כסתמ' דמתני' דלא מפליג והכי משמע לקמן דאמרי' בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי"ה בישוב לא עביד מפני המחלוק' מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ' כל הבשר כרמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואע"ג דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי"ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת. ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי' לבני מדינה. אבל במנהג של טעות שהוא מותר וחושבין עליו שהוא אסור בזה אמרו נשאל ומתירין לו והדין מתחלף בו דאין נותנין עליו לא חומרי מקום שיצא משם ולא חומרי מקום שהלך לשם ואין בזה מחלוקת שהרי אפי' בן עיר שנשאל מתירין לו ואם הוא במקום ת"ח נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אבל אינו אומר להם מותרין אתה אא"כ נשאלו וכדקאמר נשאל ומתירין לו ואם הוא במקום כותים או ע"ה נוהג היתר לעצמו בצנע' אבל לא בפניהם משום דמסרבי ומדמו מילתא למילתא אא"כ נשאלו דכיון דנשאלו ודאי לא מסרבי והיינו הני עובדא דאין רוחצין שני אחין כאחד. והיינו ברית' דדברי' המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ובכותים או בעמי הארץ מתניא. וכי תימ' והא רבה בר בר חנא מנהג של איסור הוה ואפי"ה כיון שדעתו לחזור הוה אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם שאני התם דבפלוגתא דתנאי תליא מילתא ומאן דעביד כמר או כמר אין בזה מחלוקת דמיא למחלוקת ב"ש וב"ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה זה עם זה והא דקא מייתי עלה מתני' אע"ג דלא דמו היינו משום דקס"ד דאין דעתו לחזור הוה ומדינא קא מקשה דכיון דהוי בן עיר לעביד כמנהג העיר ופריק דדעתו לחזור הוה ודכותה נמי אמרינן בפ"ק דחולין ר' זירא סליק מבבל לא"י ואכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי עליה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופריק ר' זירא אין דעתו לחזור הוה ומדינא דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מקשה דקס"ד דדעתו לחזור הוה והוה ליה בן עירו מדינ' אלא דקשיא מאי דאמר לקמן בהא דרבה בר בר חנה שותינכו ככותאי. ולפי מה שפי' אפי' לתלמידי חכמים נמי לא