מהר"ם אלשיך צט

ונותנת ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבא עליה להביא ראיה ע"כ ואתיא כרב דלא כשמואל דאמר על האחין להביא ראיה וקאמר שמואל בגמר' מודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראיה ה"ה אם מתה האלמנה דעל היתומים להבי' ראיה כמ"ש הריב"ש סימן קס"ט וז"ל ואמרינן התם דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה כו' ודין האלמנה הנושאת ונותנת ודין א' מן האחין הכל א' ע"כ. ופשוט הוא. והיינו נ"ד דהאי אלמנה אונות שהן שטרי מכר ושטרות יוצאות על שמה דקנתה אותה המשכנת' ואיכתיבא על שמה ולפיכך על יורשי בעלה להבי' ראיה דמשל בעלה היא דאע"ג דבחייה לא מהימנ' למימר דלאו מבעלה היא כשמתה על יורשי בעלה להבי' ראיה וכמ"ש כל גדולי המורים וכמ"ש הריב"ש וז"ל ואמרינן התם דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראיה וק"ל דטענינן להו ליתמי ואף ע"ג דאתקיף ליה רב פפא מי טענינן מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלקא בקשיא אפ"ה קי"ל הכי וכן פסק הריא"ף והרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות נחלות סימן ס"א וכן הסכים הרשב"א ז"ל כמו שהעתקנו לשונו למעלה. ואם כן כ"ש בנ"ד דאיכא תרתי חדא שהנכסים לא היו אלא בידה בלבד שלא בחברת יורשי הבעל שלא היו עמה כלל וגם השטר יוצא על שמה דודאי שעל יורשי הבעל להבי' ראיה דמשל בעלה היא האי משכנת' וכ"ש למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ט דנחלות שאם היתה לה נדוני' ואמרה מנדונייתי לקחתי נאמנת אפילו בחייה וא"כ כ"ש אחר מותה דטענינן ליורשיה אפי' מה שהיא לא היתה יכולה לטעון מה גם עתה מה שהיתה יכולה לטעון וא"כ בנ"ד דודאי היתה לה נדוניא ודאי שהדין עם יורשיה. ול"ל דמאי דקאמר בגמ' דאס מת על האחין להבי' ראיה היינו דוק' היכא דטען בחייו מבית אבי אמא הן אבל היכא דבחייו לא טען מידי כי הא דנ"ד לא טענינן ליתמי מאי דאיהי לא מצא נמיטען דהא הריב"ש ז"ל מייתי מינ' ראיה עלה דאלמנה דהלכה למדינת הים ומתה שם ולא נשבע' ולא תבעה ולא טענה בחייה כלום וכן מהתשוב' שהעתקנו ממהר"ם ז"ל ומהרא"ש ז"ל. כלל הדברים שאפילו לא היה שטר המשכנת' יוצא על שמה הי' הדין עם יורשי האשה כיון שהכל תחת ידה וכ"ש עתה שהשטר יוצא על שמה וכן בכל דבר שבידה ואין עדות שהיה משל בעלה. זהו ש הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

פד מלך גדול מולך בכיפת החכמות. בכל עז ותעצומות. שר התורה מרבה המשרה עטרת תפארת החכמים. המאיר לארץ ולדרים עליה לפתח אהלו יקדו וישתחוו כל יודע מדע אורנו וישענו הוא מגננו וזרוע גבורתנו גדול אדוננו החכם השלם המופלא אשר בכתם אופיר לא יסולה מוהר"ר נר"ו ויחי עוד לנצח כירח יכון עולם אמן: אנכי הקטן הבא על החתום מיום נסעי ממחנה קדושתו לא סר צל שנמוחו מנגד עיני אך בצנם ודמות דיוקנו אתהלך במשרים ומאז חפש רוחי וכליותי אשתונן מסלול ודרך לדון בפני אדוני בקרקע על אי זו שמועה כי ידעתי רבו יתירה הוספת לי אראה יפעת הדרת חכמתו להשיב על דברי כי ידעתי נאמנה רוח ה' נוססה בו והיה בשפוך רוח חן על כל בשר יתן כל עם ה' נביאים תן וכבוד פניו ידיו ורגליו ושוליו מלאים מימינו אש דת ומשמאלו חן וכבוד ואחר עד עתה כי יגורתי אנשל בדבר הלכה והייתי בעיניו כמתעתע וכבודי בקלון אמיר כי מכיר אני את ערכי דאפילו צורת' דשמעת' לא גמירנא ואיך ימלאני לבי ליכנס במקום להבת שלהבת אורן של ת"ח אתר דזקוקין דנור' ופולסי דנור' אזלי ואתו מאן עייל ומאן נפיק תמן היהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינ' מי בשחק יערוך אליו ומי בעל דברים יגש אליו ולא יכוף ראשו כאגמון ככורע במודים מי הוא לפניו יתייצב. והנה סולם ארנה מוצב ומלאכי אלהים עולים ויורדים ואיך אעצור כח לעמוד בהיכל מלך ולפני כסא תורתו החרש והמסגר וארתע לאחרי ושפוותי מרתען וארכובתי דא לדא נקשן. שבתי זממתי היום הזה כי רבים חללי יראת השגיאה מהשגיאה בעצמה ועיר פרא אדם יולד עד אשר יודיעוהו דעת ודרך תבונות והי' לאדם א"כ למה זה אנכי נחבא אל הכניס ואת הטוב לא אקבל אם כוונתי אל האמת אשמח כי רב חילי ואם טעיתי אלמוד לפעם אחרת כמאמרם ז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהן ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת והנני עבד לעבדי אדוני נרצע לשירות עולם כתלמיד השומע הלכה מפי רבו יורני בשאלה זו דרך זו. אלך הגם כי איני ראוי אל כל הכבוד הזה זה חסד חכמתו כפתחו של אולם. חסד אלהים ומלך עולם כי במקום גדולתו שם ענותנותו לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה כמוני היום ואקוה להודות לשמו ולזכרו ושאר אברי כורעים ומשתחוים מול משכן אהלי אפדנו. מעשה שהיה כך היה ראובן היה עומד בקושטנטינ' והיו לו פה ברוסה בתים ונתן אל לבו למוכרם והרשה איש אחד מתושבי ברוסה למוכרם וקודם זה השכירם לאיש א' ע"י המורשה הנזכר לזמן קצוב ובתוך זה הזמן קרוב למחציתו הרשהו פעם אחרת למוכרם כנזכר ובא המורשה הנזכר להכריזה בכל הקהלות הקדושות יע"א שכל הרוצה לקנות יבא ויקנה ושמעון השוכר הי' בקושטנטינא בעת ההיא ופה ברוסה יש לנו הסכמה מקדמונינו נוחי נפש שהשוכר יהיה מצרן כאשר אעתיק בס"ד לפנים תורף ההסכמה ובראות ראובן שאשת שמעון ידעה שהבתים היו נמכרות וכבר הוכרזו ולא דברה מאומה אז הלך ראובן רצוני לומ' המורשה שעשה במקומו ומכר הבית ללוי בשטר שריר וקיים כדין וכהלכה ככל שטרי מכר דנהיגי בישראל א ואחר עבור ח' ימים שנחתמו שטרי הקניה כנזכר באה אשת ראובן רצוני לומר אשת שמעון השוכר ורצתה לסלק את לוי הקונה בזוזי שלפי דעתה היא היתה קודמת מפאת ההסכמה אשר זכרתי למעלה. וזה תורף ההסכמה אות באות תיבה בתיבה עוד הסכימו הג' נבררים שכל בעל חזקה שימכור חזקתו לשום יהודי שלא יהיה קיים המקח אם השוכר היושב בה ירצה אותה באותה מחיר שנותנים לו בעדה וזה בלי מרמה וערמה כלל בעולם וגם אלו התקנות בכח חרם לאהבת האמת והשלום ומשום ועשית הטוב והישר עכל"ה. ולפי ששניהם המצרן שהוא השוכר והלוקח היו מתפללים בקהל אחד והי' החכם מרביץ תורה בקהל ההוא קרוב ללוקח בררו ב' הצדדים לדיין חכם אחר מחכמי העיר ועמדו לפניו לדין ודן שהדין עם הלוקח ונתן פסק דין בידו לראיה. אחר הדברים האלה בא בעל האשה שהוא המצרן מקושט' פה ברוסה ורצה ורצה החכם של הק"ק של שניהם להכריחו יקבל עליו מה שדן החכם הנברר לדיין מהלוקח ומאשת המצרן שהחכם ההוא לא היה נוגע בדבר ושיריק הבית אחר השלמת זמן שכירותו ושמעון המצרן הנזכר נתן כתף סוררת ולא היה רוצה לעמוד בדין רק היה רוצה לסלקו מיד בזוזי לדעתו ע"פ ההסכמה שזכרתי למעלה ולא אבה שמוע את הדין ימים רבים וגם לא היה רוצה לחזור פעם שנית רק היה אומר קח מעותיך והסתלק ולוי הלוקח היה אומר אקח מעותי ואסתלק אם אתחייב מפאת הדין לפי ההסכמה כנזכר ובין כך הלך לקושטנטינ' פעם אחרת ונתעכב שם ואחרי שובו לברוסה פעם אחרת תבע ממנו לוי הלוקח שיכתוב על עצמו חיוב להריק הבית בתשלום זמן שכירותו והמצרן הנזכר היה אומר קח מעותיך כנזכר ולוי הלוקח היה משיב לו נעמוד בדין ואם יהי' הדין כך אקבל מעותי ואסתלק וחזר המצרן והשיב א"כ איני רוצה להשיב לך תשובה כלל עד שיושלם זמן שכירותי וחזר לקושטנטינא ועדין יושב שם וכבר עבר קרוב לשנה א' בין כך ובין כך. ועם היות אמת כי צעיר אנכי לימים ולא בינת אדם לי ודעתי דעת נמלה לא יכול יוסף להתאפק כי זה הדין פשוט בעיני מביעת' בכותחא ובעיני יפלא אם שום בעל סברא ישרה יחלוק ע"ז ורואה אני את דברי החכם הנברר לדיין טובים ונכוחים לפני כל יודעי דת ודין וגם אני שאלתי את פי מורי ורבותי כל חכמי הישיבה והסכימו עמי גם נודע פה בבירור גמור כי החכם השלם כמ"ה אברהם בן יעיש ז"ל הורה הלכה למעשה שהדין עם הלוקח ואיהו ודאי היה בקי בטיב לשון ההסכמה ואף גם זאת שנתקנה קרוב לזמנו ויש קאפיטוני בתוך ההסכמה שכל ספק שיפול בל' ההסכמה יפורש ע"פ הנבררים לדיינים ובזמנו היו ג' נבררים לדיינים והדיינים הנזכרים עם החכם הנזכר הורו הלכה למעשה הנז'. ועתה אוכיח במישור לפני כל חכם לב שיפה דן החכם הנזכר הנברר לדיין אף מפאת לשון ההסכמה הנזכר ומה' אשאל מענה לשון. והנה באתי במגילת ספר סופר דברי רז"ל דרך שקלא וטריא לא כמי שמורה הלכה ח"ו וקודם כל דבר אציע מעט מזער ממה שהעלו הפוסקים ז"ל אשר ראיתי בדין בן המצר לפום דינא דגמרא ואהיה מקצר ועולה כי ידעתי הכל גלוי וצפוי לפניו נגלו כל תעלומות ראשונה אקדים מה שהסכימו הרמב"ם והרא"ש ז"ל ואחריהם כל אדם ימשוך וכל חכם לב וכן הסכימו כל האחרונים והרב ב"י ז"ל שהלוקח הוא מוחזק והמצרן הוא מוציא ועליו הראיה הגם כי הרמ"ה ז"ל חולק על זה הא ודאי אינו יכול לומר המצרן קים לי כיחידאה כל זמן שכל חכמי ישראל חולקים עליו או רובם וזה מבואר. הנה הבאתי יסוד גדול למכוון אצלי עוד הסכימו הפוסקים הרשומים ז"ל שצריך שלא ישהא אחר המכירה יותר מיום אחד לדעת הרב ברצלוני ז"ל בשם הגאון ולדעת רב האיי גאון ז"ל פחות מזה השיעור מיזל ואמטויי זוזי וכו' וגם הרשב"א ז"ל הביא בתשובה כל שידע ולא מיחה תוך יום או יומים לכל המרבה מחל דין מצרנותו עוד כתב ומה שטען שמעון שלא נודע לו הדבר הזה בתוך הזמן הזה זו אינה טענה לפ"ד שכיון שמכר כדמכרי אנשי בקנין ועדים קלא אית ליה כו' הגם שהרמב"ן ז"ל בתשובותיו כתב שיש הפרש בין כשבא בן המצר בשעת המכירה לעכב ולומר אני אקח שעל זה אמרו בגמ' אזיל ואטרח וכו' אבל אם עמד אחד וקדם ולקח נראה שאין בזה ידוע והסכימו עמו קצת בעלי הוראה, הרי רב האיי גאון והרמב"ם ז"ל לדעת קצת והרי"ף ז"ל חולקים עליהם ויכול המוחזק לומר שהוא הלוקח כנזכר קים לי כהני רבוואתא עם שאין לנו צורך לכל זה שהרי הכריע הרב ב"י ז"ל כדברי הרי"ף ורב האיי וגם כתב שכך פשט המנהג. עוד הסכימו הפוסקים ז"ל שאם המצרן אינו בעיר ואחר זמן בא לסלקו שאינו יכול לסלקו. ועוד אציע הצעה אחרת ובזאת ההצעה תתבאר באר היטב כוונת מתקני ההסכמה ביאור מסכים אל האמת בלי גמגום למי שלא ירצה להתעקש וזה כי ידוע שהשוכר אינו יכול לסלק הלוקח בזוזי וכאשר העלה הרב ב"י ז"ל ובזה לא זכה השוכר הנקרא אצלנו מצרן אף מפאת ההסכמה כאשר אבאר לפנינו בע"ה כיון שאשתו לא באה מיד לקנות וגם הוא היה יושב בקושטנטינא ועם היות שתכף בבאו רצה לסלקו בזוזי אין הדין עמו כי דין המצרנות דבר קל ובפרט בבתים לדעת ר"ת שכתב שבבתים אין שייך דינא דבר מצרא ואע"פ שכל בעלי הוראה חולקים עליו וגם פשט המנהג בהפך סברת ר"ת ז"ל לפחות יועיל סברא זאת ולהחליש כח המצרנות אחר שנצרף אותה אל טעם או טעמים אחרים