מהר"ם אלשיך צז

שהן הם בעלי התוס' דסברי דדינ' דמלכות' דינא דז"ל המרדכי ור"י היה פוסק כשנפסל המטבע דדינ' דמלכותא דינא וכמו שתקן השלטון שהפורע לאלתר יטול רביע והפורע לאחר שנה יפרע הכל כך היו עושים היהודים ביניהם ע"כ ר"ת וגם בשם רשב"ם היה אומר ר"ת והוא היה דן כך אחריו כל הימים ואם היה כתוב בשטר שיש לו כך וכך ליטראות טובים היוצאים בהוצאה נותן לו מטבע היוצ' אם לא הוסיפו עליו יותר כפי מה האמור בגמ' שהוסיפו עליו עכ"ל. וכן הובא בתשובות דשייכי להלכות מלוה סימן י"ט. והי' סברת בעל התרומות בשם הרמב"ן ז"ל דדינ' דמלכותא דינא כמו שהעתקנו לשונו למעלה והן אמת כי הביא מה"ר ז"ל סי' קס"ה שמצא בתשובות מהרי"ל וז"ל וגם כי כתב ר"ת דדינ' דמלכות' דינא כדאית' בתשובה במימוני לעניות דעתי נראה דהיינו היכא דתיקן המלך בפירוש על הפרעון כדפירשו שם בתשובה ע"כ. ולפ"ז בנ"ד היה מקום לומר שלא יהיה הדין כך כי המלך לא פי' על הפרעון אך תחלה נדקדק כי אין מל' תשובת ר"ת ראיה כי מ"ש וכמו שתיקן וכו' אינו לומר שע"ז בלבד ידבר שא"כ לא היל"ל וכמו בוי"ו אך אפשר שדחקו לומר כך על ר"ת שהוקשה לו שאם דינא דמלכות' דינא בזה היכי קאמר בגמ' שאם הוסיפו על משקלו והוזלו הפירות שמנכה לו התוס' הלא דינא דמלכותא דינא מ"ה כתב שנראה לעניות דעתי שלא דבר אלא היכ' שמפרש המלך על הפרעון אבל לא היא שהרי ר"ת בעצמו תירץ הדבר בלשונו שכתב בסוף דבריו אם היה כתב בשטר שיש לו כך וכך ליטראות טובים היוצאים בהוצאה נותן לו מטבע היוצא אם לא הוסיפו עלי' יותר כפי מה האמור בגמ' שהוסיפו עליו ע"כ. הנה שהוא עצמו מפרש כי על מי שכותב בפירוש כך וכן ליטרין היוצאין בהוצאה מיירי הגמ' כשאומר והוסיפו במשקלו הא לאו הכי דד"ד והוא בעצמו סברת הרמב"ם שכתב ופירש משקלו וכו' כמ"ש למעל' ועוד שהן לו יהי כמהרי"ל הנה כל יודעי מנהגי המלכות אומרים שהמלכו' הלז אם יבא ב"ח ויאמר שאינו חפץ בפרעון חובו כפי מה ששינה המלכות עתה שמחייב את ראשו למלך ומספרים שכך היה מעשה בתוגרמה וענשו אותו מצד המלכות וא"כ כך הוא כמו אם פירשו כך בגזרת המלך על החובות. והנה כל זה הוצרכנו לכתוב בהנחה שהוקרו הפירות מחמת יוקר הזהובים והגרושוש כ"ש שמפורסם בעיר שלא הוקרו הפירות כדכתיבנא וא"כ לכ"ע אין לגבות אלא כשער של עכשיו כדעת רבא דב"ח להבא הוא גובה שהוא כשעת גבייה בלי שום פקפוק כלל. ועוד יש להביא ראיה מהא דתניא פ' הרבית הרי שהיה נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים אמר ליה חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי כשער של עכשיו ואני אעלה לך כל י"ב חדש אסור עכ"ל הבריתא ומפרש רבא דטעמא דאיסורא הוא משום דכיון שאינו נותן לו עתה שום דבר אלא שהוא הלואה שחייב לו לא סגי במה שיצא השער ולא נסמוך על סאה א' לפסוק על סאין הרבה אלא צריך שיהי' ביד הלוה עתה כל שיעור החטים שפוסק בהלוואתו עליהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל מי שהי' נושה בחברו מעות ואמר לו תן לי וכו' עד אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר ואם אין לו אותו המין הרי זה אסור שלא אמרו חכמים שמותר לפסוק על שער שבשוק אעפ"י שאין לו כלום מאותו המין אלא בנותן מעותיו לקנות בהן פירות אבל הרוצה להעמיד הלואתו על גבי הפירות אסור עד שיהיו לו הפירות עכ"ל. וא"כ אמור מעתה כיון שלא נכתב בשטר מתחלה שנתחייב לתת כך וכך זהובים אלא כך וכך פרחים שמשמען כך פעמים ט"ל חתיכ' והוא שיהיו נשומי' במה שפורע לו בו אח"כ נמצא שהזהב הוא אצל הלוה כחטים כי דהבא פיר' הוי הילכך כשהגיע זמן הפרעון אפילו אם היה אומר המלוה ללוה תן לי מעותי שאני רוצה לקנות זהובים בנ"ב חתיכ' כשער של עכשיו והיה הלוה אומר לו עשה אותן עלי בנ"ב ואח"כ היו מתייקרים בנ"ה היה אסור אם לא שהיו ביד הלוה שהגיע הזמן זהובים כשיעור כל החוב וא"כ אמור מעתה אם כשהי' אומר לו כך כשהגיע הזמן אינו מועיל והוי רבית לאו כ"ש הוא אם לא אמר שום דבר שלא נאמר כי מאליו נתחייב לו זהובים בנ"ב ואם נתייקרו שיהיה ברשות הב"ח זה ודאי אין לו שחר וממילא שמעינן לפ"ז שאם כשהגיע הזמן אמר לו פרעני היום טרם יתייקרו הזהובים ואמר העלם עלי כשער של עכשיו לא מהני אפי' קנו מידו ולא יתן לו אלא בנ"ה משום דהוו פרי כדאמרן וכ"ת תינח דהבא משום דפירא הוו ודמו לחטים אבל אם אמר לו כשהגיע הזמן תנם לי ואני אקנה בהם גרושוש ששוין עתה ל"ו חתיכ' ואמר לו העלם עלי בכך ואח"כ עלו במ' חתיכ' וקנו מידו אמינא דממילא לא מהני אבל אם אמר לו כך כשהגיע הזמן וקנו מידו מהני דכספא לאו פירא הוא. וכל זה הוא כמ"ש שלא נכתב בשטר לא גרושוש ולא זהובים שאם נזכרו בפירוש הוי כמלוה לו זהובים או גרושוש בעין וה"ה שער ידוע לזהובים שנותן לו כמו שהלוהו ממש כמו שחילקנו בהרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל כלל ק"ג שהמטבע שנתן הוא נוטל שאין דינא דמלכותא במלוה שיטול מטבע גרוע מאשר נתן וכמו שחילק ר"ת בין סתם למפרש כך וכך לשמות היוצאי' בהוצאה כמפורש בתשו' דשייכי להלכות מלוה סי' י"ט וכן אני אומר שאם כתב בשטר שמנה שהאיש דנותן לו שמנה שהאיש כמו שהתנה דכיון דשינה מהמנהג שכותבים פרחים שוה כל פרח מ' סתי' ונחית לשהאיש דלהכי נחית שאם יוקרו יתן לו ח' שאהיש על כל פרח. הנה דמן הדין אין ב"ח נוטל זהובים או גרושוש אלא כבשעת גוביינא ועוד א"א שאפי' היה הדבר שקול או מסופק בין לענין הדין בין אם הוקרו הפירות או לא הוקרו ע"כ לא יטול ב"ח הבא להוציא. אלא כדהשתא דהמוציא מחברו עליו הראיה ועוד שאל"כ הוא אפשר שבא לכלל איסור רבית ותו לא מידי זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

פ שאלה ראובן ושמעון היו שותפים במדינה א' והלך ראובן לעיר אחרת וקנה שם סחורה ולא נתחזק בקנין הסחורה והיה רצונו לחזור בו ושמע לוי שהיה ראובן מפקפק בקנין אותה הסחורה והיה רוצה לחזור בו והדבר היה תלוי בידו אז כתב לו כתבים ד' וה' שעל כל פנים יקנה אותה הסחורה ויתן לו חלק אחד ממנה וכשראה ראובן כך התאמץ לבו וקנה. אותה הסחורה והוסיף לקנות חלק א' יותר על מה שהיה לו ליטול מקדמת דנא כדי ליתן חלק ללוי וממעות לוי שהיו ביד ראובן פרע לבעל הסחורה כנגד חלקו של לוי ולא היו ביד ראובן ממעות לוי לפרוע כל החלק האמנם מסר לוי מקדמת דנא שטרי חובות ובעלי חובות שיגבה מהם וסמך ראובן על אותם החובות לגבות מהם ולפרוע לבעל הסחור' בעד חלקו של לוי אח"כ שלח הסחורה בספינה ביד לוי וכשהגיע הספינה ליד לוי ראה שיש הפסד בה וחזר בו לוי וכתב כתבים ע"י רץ נחוץ שלא היה חפץ ליקח חלק בסחורה אז בא ראובן בשביל שהיה לוי נשוי אחותו וגם ראובן היה בארץ נכרי' וחשש שמא יצטרך לו לאיזה דבר לעזור להועיל וכתב לו שאם ירצה ליקח חלקו הרי טוב ואם לאו ה' ירחם עליו שלא יהיה ירא שיזמין אותו לדין על כך כי אנשים אחים הם וכשבא לוי לעירו ובא ראובן ג"כ לעירו אז הזמין שמעון ללוי לדין וכן אמר לו ידעתי אחי ידעתי בענין השותפות שעשית עם ראובן באותה הסחור' ואחר שבסיבתך קנה כל הסחור' ופרע ממעותיך חזרת בך ועתה אם ראובן שותפי מחל השותפות אני איני מוחל השותפות ורצוני שתקח מהסחור' חלק כאשר כתבת שעל פיך נגמר קנין הסחורה וגם הוסיף לקנות חלק אחד יותר בסחור' בשבילך ועתה קח נא חלקך שהוא חלק אחד מששה עתה אחר שהוא מחל חלקו דמקדמת דנא היה החלק יתר ע"ז ותוציא מעות החלק שיגיע לך מיד על תשלום המעות שפרע ראובן ממעותיך שהוא פרע מקצת החלק ונשאר קצתו שהיה לו לגבות מבעל חובותיך ולפרוע בעד חלקך ולא גבה ולא פרע עתה מנה מעות חלקך וקח החלק ואם יש הפסד בסחור' ואם לא היה מוחל לו גיסו היה לוקח חלקו אבל עתה שגיסו ראובן מחל לו והוא שותף בנכסים הרי מחל חלקו וחלק חברו. יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים

תשובה על דבר אם קנה לוי את חלקו משלם הנה עד סך המעות שהיו בידו משלו ודאי שקנו לו מעותיו כמפורש פ"ז דמכירה להרמב"ם ז"ל וגם השאר שקנה יותר על סמך השטרי חובות שמסר בידו הכל נקנה ללוי שלא יהא אלא שאמר לו במה שאתה קונה אהיה שותף עמך וקנה בעד שניהם שליח שוויה ואינו יכול לחזור בו וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף ו' ראובן שאמר לחברו קח בגדים אלו ואהיה שותף עמך בהם אחר שלקחם זה א"י לומר משטה הייתי בך וע"כ יפרע חלקו דשליח' שויי' ואי זה דבר עשה לו עד שיאמר לו משטה הייתי בך דהוי כערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין וא"י לומר משטה הייתי בך כשאמר תן לו ואני ערב עכ"ל ואם כן כ"ש בהאי נדון שהיו בידו שטרי חובות ובשליחותו קנה לו ודאי שכל מה שקנה בשבילו שלו הוא. ולענין המחילה הן אמת שאין שותף יכול למחול שלא מדעת חברו ואם מחל הוא מחלקו אבל בנ"ד אין צורך לזה כי לוי זה לא היה שותף עם ראובן ושמעון לישא וליתן ולמכור הסחורה בשותפות כ"א שיש לו חלק באותה הסחורה כשיעור שנקנה בשבילו שכשיבא ראובן יתן ללוי חלקו בידו וישאר השאר בין ראובן ושמעון בשותפות כי חלקו מעורב עם חלק השותפים ראובן ושמעון הילכך כשחוזר בו גם אם ראובן יודה לו מאי איכפת ליה לשמעון הלא יאמר לו חלקך שלך הוא כי נקנה בשבילך ועל שהוא מעורב בשלי תאמר שנעשו שלי ואתן לך מעותיך הלואי שהיית מוכר אותם לי וקוצץ דמי' והיה אז חצרי קונה אותן לי שכך הוא זה כאלו היית מביא מביתך כור חטים לביתי ומערבו בשלי האם תאמר שתוכל להכריחני שאתן לך דמיהן ואטול אותם לעצמי כן הדבר הזה ואין צריך שום ראיה כלל. וא"כ כל מה שנאבד יהיה לכל א' לפי שיעור חלקו ועתה יטול כל א' מה שנשאר לו ואם הוזל ברשות כל א' הוזל חלקו. ועוד א"א שאם ראובן רוצה לקחת אותם ולהפסיד הכל להיטיב ללוי מוטב ואם לאו גם הוא אינו מפסיד כלום ואצ"ל שיכול לומר פטומי מילי היו מה שאמרתי ה' ירחם שלא תירא שאזמין אותך לדין על כך כי אנשים אחים אנחנו כ"א גם אם היה אומר לו בפי' אני מוחל לך אינו כלום דלא שייך ל' מחילה אלא בחוב שיש לו אצל חברו אבל אם יש לו חפץ ביד חברו ואומר לו מחול לך אינו כלום וצריך שיאמר אני נותן לך כמ"ש הטור בשם אביו ז"ל סי' ע"ג וז"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון ואמר לו שמעון כבר מחלת לי וטוען ראובן שאינו מחילה לפי שלא היה בקנין מחילה לא בעיא קנין מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחברו מנה ומוחל עליו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חברו ואומר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא