מהר"ם אלשיך צו

איתא לימא ליה כיון שהזמן הגיע קודם חנוכה אינו נותן אלא ממטבע אותו היום אלא ודאי דלית לן אלא שעת הפרעון ובין לזכות הלוה בין לזכות המלוה ולא מצי אמר ליה אם היית פורע ביום קצבת הזמן לא היית נותן לי מן הראשון. ועוד ראיה מהגהות אשרי עלה דמלוה לחברו על המטבע ונפסל וז"ל כתב רב צמח גאון באם עמדו אותן המעות שנפסלו ביוקר נותן לו המטבע שלקח הימנו ופי' רבינו יואל כגון שהחדשים קלים מן הישנים אבל אם הם שוין במשקל והוקירו הישנים שנותנים יותר פירות בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה מן הפירות זהו אסור מדרבנן עכ"ל. הרי בפי' שאם הוקרו הישנים אסור לתת לו כשער הראשון והיינו נ"ד. ועוד דמנ"פ כשהגיע זמן הפרעון הוו ליה ללוה זהובים או גרושוש או לא הוו ליה אי לא הוו ליה היכי נימא דזכה בהוא מלוה ולמימר דברשותי' אייקור אי לוה לית ליה מהיכא. זכה בהו מלוה ואפילו יונח דאית ליה איזה הדרך זכה בהו מלוה דנימא דברשותיה אייקור דאטו מאי דקנין סודר לא מהני בהו דמטבע אינו נקנה בחליפין בלא קנין ממילא מי קני ועוד דאטו אי אבדו ביד לוה מי מיפטר מהחוב וא"כ היכי תיסק אדעתין דאם הוקרו ברשותא דמלוה הוקרו. ועוד דלא יהא אנא קרקע שהיא אפותיקי מפורש דהויא שעבודא דאוריית' לכ"ע אפילו לא הוה אפותיקי ונוסף ע"ז דקאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה ואפ"ה אם הוקרו הקרקעות בין קצבת זמן הפרעון לשעת גוביינא אינו נותן אלא כשעה שבשעת פרעון שאז מכריזין ושמין אותן וכ"ש זהובים שהם מטלטלין שאפילו היו ללוה בעין בזמן הפרעון אין שמין אותן אלא כשעת גוביינא ול"ל דכיון דכי אית ליה זוזי מצי מסלק ליה בזוזי ולא עוד אלא שכ' ר"ת דדינ' דב"ח הוא דאי אית ליה ללוה זוזי לא מצי לסלוקי בארע' מש"ה אי אית ליה זוזי דהיינו זהובים או גרושוש נעשו כגבויים אצל ב"ח וברשותיה איתייקרו בתר דהגיע זמן הפרעון דהא לא מסתברא כלל דמאי דלא מצי מסלק ליה בארע' לא הוי מטעמא דזכה בהו מלוה אלא משום נעילת דלת בעלמא כמו"ש ר"ת פרק הכותב וא"כ לא סגי האי טעמא למימר דנעשו כאלו הן ברשותו. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ' שיתומים שמכרו בנכסי אביהם אפילו קרקע המשועבד לבעלי חובות אין בעלי חובות של אביהם יכולין להוצי' מידם המעות שלקחו כי נכסיהם מכרו וקי"ל כרבא דאמר ב"ח מכאן ולהב' הוא גובה ואין לו לב"ח אלא משעת טריפא ושלהם מכרו וכו' עד והמעות שקבלו לא נשתעבדו לב"ח מעולם ואע"פ שבאו המעות ליד היתומים מחמת קרקע המשועבד לב"ח ל"א דמעות יהיו במקום קרקע לענין טריפת ב"ח וכתב עליו הטור סי' ק"ז וז"ל ואם ימכרו מטלטלין אין חייבים לשלם שאין שעבוד ב"ח על המטלטלין אע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוק' בעוד שהם בידם אבל אם מכרום נוקמיה אדאוריית' ואין חייבים לשלם ומיהו א"א הרא"ש כ' דאפילו מכרו קרקע אין ב"ח גובה מהדמים ואע"פ שנראה לחלק איני משיב על דבריו עכ"ל. הרי שאע"פ שבאו ב"ח לגבות דהיינו ודאי בשהגיע זמן הפרעון אעפ"כ בין קרקע בין מטלטלין דבכללן זהובים וכיוצא אם מכרום היתומים ולקחו דמים או קנו קרקע או מטלטלין בזהובים ההם שהניח אביו הפסידו הב"ח ואם אית' דכשהגיע הזמן מיד זכו ב"ח בזהובים שביד הלוה למה אם מכרוה יתומים הפסידו הב"ח כי שלהם מכרו הלא לא מכרו אלא של ב"ח אלא ודאי דאפי' המטבעות בעין לא זכה בהם ב"ח כשגיע הזמן. וכיוצא בזה יש להבי' ראיה מיתומים שמכרו בנכסים מועטין דקי"ל דאע"ג שהי' הדין בנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אפ"ה אם מכרו יתומי' הפסידו הבנות לגמרי ונסתלק שעבודן בהסכמת כל הפוסקים דלא כרבינו האיי ואם אית' נימא כבר זנו הבנות בהא אלא ודאי כדאמרן. ועוד ראיה ברורה דגרסינן בגמ' פרק הגוזל קמא אתמר המלוה את חברו על המטבע ונפסל אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן ופרש"י ז"ל וז"ל המלוה את חברו שום פרקמטי' על מטבע שקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קבל לתת לו מעות והאי לאו מטבע ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו ע"כ. הרי שכתב דכי נתן לו סחורה על המעות קא מיפלגי דהיינו נ"ד ובהכי פליגי דלרב נותן ממטבע היוצא בשעת פרעון ולשמואל דהלכתא כוותיה אומר לו הוציאו במישן ומסיים בה, אר"נ מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורח' למיזל למישן אבל ל"ל אורחא לא והשת' בנ"ד כי ל"ל אורחא למישן דמי וא"כ נותן לו ממטבע היוצ' בעת הפרעון דהיינו שעת גוביינ' שהוא בנ"ד הזהו' בנ"ה חתי' והגרוש במ'. והנה עדין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דבנ"ד אם הוקרו הפירות מחמת יוקרא דזהובים וגרושוש דמשלם כדמעיקרא דכך הוא נ"ב בזמן זולא דפרי כנ"ה השת' דאייקור ויש להם על מה שיסמוכו מהא עלה דההיא דמלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו דאמרינן בגמ' דאי זול פרי מחמת התוספת משלם כדמעיקר' כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דה"ה אם פיחתו מהמטבע פירושו שאם פיחתו ממנו אם הוקרו הפירות מחמת הפחת משלם כדמעיקר' והיינו נ"ד דמה לי אם פחתו במשקל מ"ל אם הוקר השער על המטבע והוקרו הפירות מחמת זה אבל לאו מילת' היא, ולבא אל הענין ראוי לדקדק בל' הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות הלואה פ"ד המלוה את חברו על המטבע וכן הכותב לאשתו מטבע ידוע ופי' משקלו והוסיף על משקלו כו' אם אומרו ופי' משקלו חוזר אל הכותב לאשתו בכתובתה דוקא או גם אל אומרו המלוה את חברו על המטבע שצריך שיפרש משקלו ולמיקם עלה דמילת' איכא למידק מנא ליה להרמב"ם הא דהכותב לאשתו וכו' דהא בגמ' לא נאמר דין זה אלא במלוה את חברו על המטבע ועוד כי בגמ' לא הזכירו פי' משקלו אלא המלוה על המטבע אבל כוונת הרמב"ם ז"ל הוא ללמדנו כי תרי גווני איכא או שמלוה מעות ממש לזמן על סמך המטבע שנותן לו או שאין נותן לו כלום אלא מתחייב לתת עיקר כתובה או תוס' ואמר שאין דינן שוה כי כשמלוה מעות שנותן מטבע ידוע על סמך אותו מטבע נותן ואותו מטבע הוא מחזיר אבל כשאין נותן לו מטבע כלל אלא שמתחייב לתת צריך שיפרע המטבע ומשקלו כדי שנא' שעל סמך אותו מטבע הוא מתחייב ובהכי המלוה על סמך המטבע הידוע שנתן לו או שנתחייב על מטבע ידוע ופירש משקלו הוא דאמרי' שם הוסיפו על משקלו והוזלו הפירות שיש בו משום רבית הא לאו הכי אלא סתם נותן לו ממטבע היוצ' בשעת פרעון בין הוזלו הפירות מחמת התוס' בין לא הוזלו ואפשר משום דדעת הב"ח על שעת גוביינא או דסבר כהרמב"ן ז"ל שכ' מה"ר שכ' בעל התרומות בשם הרמב"ן וז"ל ושכן השיב הרמב"ן שנוהגים בענין המטבע ע"פ גזרת המלך ואין כאן משום רבית שהתוספת הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע ואלמל' דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין ואין כאן גזל ואין כאן רבית והוא דעת ר"ת ורשב"ם וז"ל כשנפסלו המטבע דינא דמלכות' דינ' וכמו שתיקן השלטון שהפורע לאלתר יטול רביע והפורע לאחר שנה משלם הכל כך היו עושים היהודים ביניהם עכ"ל. ומ"ה כתב הרמב"ם דכשהלוהו על סמך המטבע ידוע או שנתחייב בכתובה ופירש משקלו אז ל"א היכא דהוזלו הפירות או שהוסיפו חומש דינ' דמלכות' דינא דמש"ה דקדק כדי שלא להתנהג עפ"י המלכות אבל מן הסתם דינא דמלכות' דינ' ועל המטבע ידוע או שפי' משקלו כ' הרמב"ם ז"ל שה"ה אם פיחתו מהמטבע והוקרו הפירות או פיחתו חומש אבל אם לא נזכר מטבע ידוע ולא פי' משקלו כי הא דנ"ד שלא נזכרו לא זהובים ולא גרושוש נותן לו ממטבע היוצא בשעת הפרעון כמ"ש שכך הוא פיחתו מהמטבע כמו כשהיא המטבע עצמו והוקר דנ"ד הילכך נותן לו כשעת הפרעון אעפ"י שהוקרו הפירות. וכל זה הוא אפי' אם היה שהוקרו פה הפירות מחמת יוקר הזהובים והגרושוש כ"ש שלא הוקרו כמפורסם בכל העיר וא"כ אין מקום לבעל דין לחלוק כלל דודאי שאין לנו אלא שעת גוביינא בלחוד. וכ"ת הניחא להרמב"ם ז"ל דמפרש הכי אבל לבעלי התוס' דמפרשי עלה דההיא דהמלוה את חברו על המטבע ונפסל שפירושו שמתנה לפרוע מעות מאי איכ' למימר דמשמע מדבריהם דכל מלוה בסתם נותן ממטבע שהלוהו לאו מילת' היא דהכי אית' בגמ' המלוה את חברו על המטבע ונפסל רב אמר נותן לו מטבע היוצ' באותה שעה ושמואל אמר י"ל לו לך הוציאו במישן אמר ר"נ מסתבר' מילתיה דשמואל דאית אורח' למיזל למישן וכו' וז"ל התוס' ונראה לפרש דאין חילוק בין מכר להלוהו מעות ומיירי כשהתנה עמו ע"מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילת' לכך פי' שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו עכ"ל. הרי שמפרש מאי דקאמר על המטבע דהיינו שפי' לפרוע במעות לאפוקי היכ' דלא פי' אלא דקאמר שחייב כך וכך וקאמר דהיכ' דפי' היינו שנתכוון שיפרע לו מה שיהי' לו שם מטבע וסבר רב דכשנפסל הוסר ממנו שם מטבע ונותן לו ממטבע היוצא עתה אבל אם לא נכתב שיתן לו מעות אלא החיוב סתם נותן לו מה שהלוהו אפי' שאינו נקר' מטבע ולשמואל אם יש לו דרך למקום שאותו מטבע יוצא עדין שם מטבע עליו ואפי' התנה לתת לו מעות והנה נ"ד הוא מקום שמתנין לפרוע מעות שכן כותבין במעות בעין ולא בדבר אחר וא"כ אי מדמינן נ"ד לההיא דנפסל המטבע הדין הוא כשמואל הילכך כיון דאין דרך המלו' ללכת למקום ששוין כדמעיקר' שקיל כי השת' אבל לפי האמת אינו דומה דהכ' אותו מטבע עצמו הוא אלא שהוקר ובהכי לא איירו התוס'. וכ"ת הא קאמרי בגמ' המלוה את חברו על המטבע והוסיפו על משקלו שאם הוקרו הפירות מחמת התוס' או שהוסיפו חומש שמנכה לו וא"כ כיון דלדידהו מלו' על המטבע היינו שהתנ' לפרוע לו מעות והיינו נ"ד שמתנין לפרוע במעות בעין ועלה קאמר דאם הוקרו הפירות שמנכה לו א"כ בנ"ד נמי אזלי' בתר יוקרא וזולא הילכך בנ"ד אם הוקרו הפירות מחמת יוקר הזהובים והגרושוש נמי מחשבים ליה כדמעיקר'. לאו מילתא דאפשר לומר דסברי התוס' כהראב"ד שכתב שעד כאן לא אמרו שאם הוסיפו על המטבע שאם הוזלו הפירות שמנכה לו אלא משום חומרא דרבית אבל אם פיחתו מהמטבע והוקרו הפירות מחמת הפחת דהשת' אם משלם כדהשת' ליכא רבית אלא פסיד' דמלוה לא חשו על כך חכמים והנה הרא"ש ז"ל שמפרש כתוס' מסתפק אי אמרינן שה"ה אם פיחתו או דוקא הוסיפו כהראב"ד אלא דמסבר' דנפשיה אמר דבהא מסתבר' כהרי"ף א"נ אפשר דסברי התוס' כה"ד יואל שכתב בהגהות אשרי שכתב בפירוש שכשיש לו דרך למישן אם נתיקרו הישנים שאם נותנה לו כדמעיקרא שיש בו משום רבית א"נ אפשר סברי כרשב"ם ור"ת ור"י