מהר"ם אלשיך צה

שהרי המקדש בע"מ שאני כהן שאני לוי שאני צדיק וכו' בכלהו בבי אי גלי דעתי' או דאתני תנאי שאינו כפול הוי תנאי בטל ומעשה קיים לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר דאו' ע"מ אינו צריך לכפול התנאי ולא להן קודם ללאו כו' ויליף לה מכל הנהו מתניית' שאמר ע"מ ולא הזכירו שום כפל וא"כ כל אותן משניות ע"מ שאני כהן ע"מ שאני לוי וכו' היינו דוקא באומ' ע"מ או שהתנה באם וכפל התנאי הא לאו הכי לא הוי תנאה ומעשה קיים ואם אית' דמתני במה שעבר והווה א"צ כפל אלא גילוי דעת בעלמא למה לי ע"מ או תנאי כפול ליסגי בגלוי דעתא לחודיה אלא ודאי דלא שנא. אבל מסתברא דקושטא דמילתא היא דהכל תלוי לפי מה שהוא ענין והוא כי יש דבר שהגט בעצמו תלוי בו שמציאות הגרושין הן בשבילו וזה מתחלק לשתי חלוקות א' שאם יהי' נשוי לאשה ההי' יבא לידי עבירה והיינו המוציא את אשתו משום שרואה דם בכל עת תשמיש שנית שבהיותו נשוי לאשה ההיא הוא מבטל מצות עשה והיינו המוצי' את אשתו משום אילונית כי בהיותו שרוי עמה הוא מתבטל מפריה ורביה שהצד השוה שבשתיהן הוא שמצוה עליו לגרש וע"כ בשתיהן אין צריך אפי' לגילוי דעתא דודאי מש"ה קא מגרש ויש דבר שני והוא שאין בו לא ביטול מצות עשה ולא עבירה אלא דבר שדרך רוב העולם מקפידים בדבר וכל עקר נתינת הגט הוא בשביל אותו הדבר והיינו מוצי' את אשתו משום שם רע ומשום היותה פרוצה בנדרים ומש"ה בעינן גילוי דעת' משום שאין בהם ביטול מצוה או עבירה אבל גילוי דעת מספיק בלי תנאי גמור כיון דכל עקר הכל אינו אלא בשביל כך ואם לא הי' זה לא היה מגרשה ודאי ודרך העולם הוא להקפיד בכך אבל בשאר תנאים דעלמ' כגון הרי זה גטך אם תתני לי כך וכך כיון שאינו דבר שיש בו בטול מצוה ולא הקפד' לרוב העולם אלא דבר בחיריי לפרטי בני אדם צריך תנאי גמור וכ"ש בהא דנ"ד שהו' דבר עבירה שבא לגלות דעתו שרוצה לעשוק לה נדוני' כתוב' ותוס' דלא סגי בגילוי דעתא וכ"ש כמ"ש כי היה הגלוי דעת מקמי השליחות כמה זמן שהדעת נותנת שהחי נתן אל לבו כי רע עליו המעשה וגמר וגרש לגמרי. והנה עלה דהא דגרסי' פ' הרבית מההוא ש"מ דכ' גיטא לדביתהו אנגיד ואתנח אמרה ליה אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא אמר ר' זביד פטומי מילי בעלמ' היא וכו' כ' רבנו ירוחם נתיב כ"ד ח"ד וז"ל ופי' ר"ח ומיירי שנתרצ' וגמר בפיו ובדעתו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחם אותו בדבריה שאם מתחלה אמר' היא כן ונראה שהוא סמך על דבריה אפי' לא חזר להתנות בפירוש כמו שאמר' היא חיישינן שמא לא גמר לגרש אלא כמו שאמרה היא הוי כמו תנאי עכ"ל. נרא' בפי' דדעת ר"ח דגילוי דעת' בגיטא בשעת גרושין מילת' היא. אבל אין למדין משם לדין אחר כלל דר"ח ז"ל לטעמי' אזיל דסביר' ליה דהא דקאמר ר"ה בפ' מי שאחזו ש"מ גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר גטו נמי אם עמד חוזר מיירי בסתם ש"מ דמגרש משום שהדבר ידוע בודאי דלא מגרש אלא מפני המית' שלא תפול לפני יבם וסתמו כפירושו שאם יעמוד יחזור ואע"ג דלא סבר כר"ה דאי הוה ס"ל כותי' מאי אירי' שאמר' היא מתחל' כך ונרא' שהוא סמך על דבריה הא אפי' שלא אמר' כלום אם עמד חוזר אלא סבר כרב' ורבא דאמרינן התם עלה רבה ורבא לא סביר' להו הא דר"ה גזיר' שמא יאמרו יש גט לא"מ אפי' הכי כיון דלדעת ר"ח מאי דקאמר ר"ה אם עמד חוזר מיירי במגרש סתם משום דסתמו כפירושו דכ"ע ידעי דאין ש"מ מגרש אלא מפני המית' א"כ רבה ורבא דאמרי גזיר' שמא יאמרו כו' אינהו נמי סברי הכי מדינ' בסתם אם עמד חוזר דסתמו כפירושו אלא דמשום גזיר' שמא יאמרו יש גט לאח"מ הוא דאמרי דבסתם אינו חוזר וא"כ לדידהו בגילוי מילת' בעלמ' כגון שאמרה היא תחל' ונראה שסמך לדברי' סגי בהכי לשלא יאמרו יש גט לא"מ אבל בגיטא דבריא דלא שייך האי טעמ' לא קאמר ר"ח. וכ"ת א"כ לבעלי התוס' ז"ל שאמרו דמאי דקאמר ר"ה אם עמד חוזר היינו באומרו מהיום אם מתי ואפ"ה כתבו עלה דרב זביד דקאמר פטומי מילי הוא וז"ל וכן בסמוך מיירי שנתרצ' וגמר בדעתו ובפניו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחמו בדברים עכ"ל. משמע דבסתם היו מועילים דבריה וגילוי דעתה מילת' היא והן אמת שאם היינו למדים זה מל' זה של תוס' היו התוס' סותרים דברי עצמם שכתבנו למעלה שלא אמרו דגילוי דעת' מילת' היא אלא בממונ' אבל אין מכאן ראי' כלל ולמיקם עלה דמילת' איכ' למידק בלישנ' דתוס' דהא מדמו פטומי מילי בההו' דזבן ארע' שלא באחריות וחזיי' דהוו' עציב ואמר ליה חברי' אמאי עציבת אי טרפו לה מינך מגבינ' לך וכו' לפטומי מילי בגיט' שכתבו דבההו' דזבין כו' מיירי שעמדו על סוף לקנות שלא באחריות ולהכי הוא פטומי מילי בעלמ' אבל אם בתחלת הדברים פתח המוכר קנה לך שדי דאי טרפו לך מינך וכו' לא הוו פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפק' מינה למ"ד לאו טעות סופר היא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפניו לגרש בלא תנאי' והיא באת לנחמו בדברים ע"כ. ואיכא למידק מי הכריח אל התוספות לומר בין בממון בין בגיטין דלא אמרינן פטומי מילי אלא היכא דמתתלה גמר ופירש שרצה לקנות שלא באחריות ובגיטא גמר בדעתו ופירש לגרש בלא תנאי דילמא דאפי' בסתם נמי כיון דקונה לא אמר דבר שקונה באחריות אלא מוכר לחודי' וקיימינן אליבא דמ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא אמרינן נמי פטומי מילי נינהו שהיה מבטיחו וכן בגרושין בסתם אפי' אמרה מקמי כתיבת הגט אי קיימת דידך אנא והוא שתק כיון דבדידיה תלי' למשדי תנאה ואיהו שתיק נימא דפטומי מילי נינהו. אבל טעמא דמילתא אמינא דמדוייק בלישנא דכתבו אם בתחלת הדברים פתח המוכר קנה לך שדי דאי טרפי לה מינך וכו' לא הוו פטומי מילי כו' כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ע"כ. ולמה חזרו התוס' לומר כמו שפתח לו המוכר הרי אמרו אם בתחלת הדברים פתח המוכר אלא ודאי נראה דעת התוס' הוא דבין בממון בין בגט אם בתחלת המעשה מקדים מעצמו המוכר ואומר קנה לך שדי דאי טרפי מינך מגבינ' לך שופרא שבח' ופירי והקונה שומע תועלתו מפי המוכר לא בשופטני עסקינן שאינו חפץ בהנאת עצמו דל"ל שחשב שהי' מנחמו בדברים שא"כ למה התחיל מעצמו אלא ודאי שבכל לבו הוא אומר וע"כ הקונה לא הוצרך לדבר דבר כי אמר מי הכריחו למוכר להקדים הטבה זו אחר שהאחריות אינה טעות סופר והיה המכר נעשה סתם בלא אחריות אלא ודאי שבכל לבו הוא אומר וע"כ א"צ להזכיר דבר ובודאי שע"ז סמך דעתו וזהו שחזרו התוס' ואמרו כמו שפתח לו המוכר כלומר כי בזה הדבר תלוי כי במה שפתח הוא מה שהוא תועלת המוכר שיורה שבלב שלם הוא אומר ע"ז סמך המוכר ולא הוצרך להתנות וגם היו הדברים בעת המעשה שעל דבריו עמד ומכר בסמוך וכן בגט כי אם בתחלת כתיבת הגט התחיל לומר מה שהוא הנאתו מאיליה קודם הדבר אחר שיש שני דברים אחר שהוא הנאתו וגם היא התחילה לאומרו מעצמה דודאי לאו פטומי מילי נינהו אלא בכל לבה וסמוך לדבריה כתב ונתן הגט ודאי דאמרי' שמה שהכתוב על דבריה את הגט כי ע"ז סמך כי ראה שהיא התחילה במה שהיא תועלתו מאליה ודאי שאינן פטומי מילי ומשום הכי הוי כתנאי ונפקא מינה שאם היתה אומרת היא מעצמה גרש אותי ואמחול לך כתובתי ועמד על דבריה אלה וכתב גט וגרש אמרינן נמי שעל זה סמך מה שאין כן בנדון דידן שהוא היחל לגלות דעתו ולא היא וגם לא היה סמוך לכתיבת הגט ודאי שמה שגלה דעת בכתב שכתב לאביו לאו מילת' היא כדכתיבנ'. כלל הדברים דההיא איתת' לכ"ע שריא לעלמ' בלי פקפוק כלל. והנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמי שמי

עט נשאלנו על עיר אלהינו זאת שזה כמה שנים היה הפרח זהב מ' חתיכות ובהמשך הזמן היה הזהוב הולך ומתייקר שנה שנה עד היות הזהוב נ"ב חתיכה וכשהיו כותבים בשטרות כך וכך פרחים שמשען של מ' או ט"ל חתי' שכל זהוב הוא פרח וי"ב חתיכ' ונתחייב ראובן לשמעון ק' פרחים מחמת סחורה שמכר לו והגיע הזמן בעוד שהיה הזהוב נ"ב ולא פרעו עד שעלה הזהוב לנ"ה חתי' אם יוכל המוכר לומר אלו פרעתני בזמן הקצוב הייתי אני לוקח הזהוב בנ"ב לכן מאז נתחייבת לי בכך וגם עתה תנם לי בשער ההוא או יאמר לו שמעון אין לך אלא כשעת גוביינא ועל הדרך הזה היה בגרושוש שהגיע הזמן בהיותן בל"ה חתי' ועלו קודם שפרעו למ"ם

תשובה האי מילת' תליא בפלוגת' דאביי ורבא דגרסינן פרק כל שעה אתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה וכו' עד כי פליגי דזבן מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטאי זימניה ולא פרעיה איגלאי מילת' למפרע דברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אישתכח דהשת' קא קני ליה ע"כ ופרש"י ז"ל ב"ח המלוה את חברו ושעבר לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלו' גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע וכו' כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבדת לו והשת' כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבות מן הלוה חוזר בו מן ההקדש כיון דאלו הוה ליה זוזי ללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח שלא הי' הקרקע קנוי לו עדין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו עכ"ל. הנה בפי' שאפילו שיגבה מנכסיו אין נכסיו קנויין לו ביום הזמן אלא בשעת גוביינא אע"פ שעבר זמן לרבא דקי"ל כותיה וכן הרא"ש ז"ל כלל פ' כתב דקי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומפ' דהיינו משעת טריפא ואם כן בנ"ד אין למלוה אלא משעת גוביינ' דכיון שלא כתב לו שיתן לו לזמן פלו' כך וכך זהובים או כך וכך גרושוש אלא פרחים סתם דהיינו מ' או ט"ל חתי' ואין מטבע ידוע ששוה כך אלא הכוונה היא שישומו הזהובים או גרושוש עד תעלה שומתן עד סך הפרחים ההם ואם כן כיון דקי"ל דאין למלוה אלא משעת גוביינ' בקרקע הנישום ה"נ בזהובים או בגרושוש אין לו אלא כשעת גוביינ' דכיון דלא זכה בהן הב"ח משהגיע הזמן אם כן כשהוקרו לאו ברשותו הוקרו שיזכה בהם וכ"כ במרדכי בפ"י וז"ל ונשאל לר"מ על אודות ראובן שנדר לתת לאשתו ב' זקוקין כסף עד חנוכה מכסף הניתן או ע"מ שתקבל גט ממנו ועתה אומר שביום ראשון של חנוכה נפסל המטבע והשיב נראה דיתן לה כסף ראשון אם הוא נותן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוי זמנו עד שיגיע כדפרישית בנדרים כנ"ל. הרי בפירוש דדוקא אם הוא פורע ערב חנוכה שעדין הוא תוך הזמן נותן כדמעיקרא ולא אמרינן דכיון דעתיד למיפסל למחר נותן לו מהחדש הא שאם היה פורע למחר פורע החדש ואם