מהר"ם אלשיך צב

משום שם רע אני מוציאך ול"א כיון שגלה דעתו מעיקרא והשתא הדבר ידוע כי השם רע במקומו עומד ע"כ לא חזר להזכירו בעת הנתינ' כי כך הוא התם מה שהשם רע שבו תלה הגרושין שהוא ידוע מה שבמקומו עומד כמו בנ"ד מה שכתבו לו שמה שגלה דעתו שבו היו תלוי' הגרושין שהו' מסירת הכתובה לפלו' וכי היכי דהתם ל"א שסמך על הכתיבה שכתבו לו ושע"כ לא חש להזכיר ה"נ יאמר שסמך על שם רע המפורסם ולא חש להזכירו ויותר היה ראוי לסמוך על פרסום השם רע או על היותה נדרנית שהוא ודאי שהיא נדרנית מלסמוך על מ"ש לו אביו שנמסר השטר וכי היכי דהתם לא אמרינן דמשום שאמר מתחלה אי אפשי באשה נדרנית או בבעלת שם רע לא חש להזכיר בעת הנתינה ה"נ לא נאמר שנסמוך על מ"ש לו אביו לבלתי הזכיר הדבר בעת השליחות. ול"ל דמאי דכ' רש"י ז"ל ואמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דאמר הכי מעיקרא דמ"ה בא לגרשה אלא היינו מאי דקאמר ר"נ בגמרא והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך דמהשתא אומר לנו אוקמת' דגמר' דא"ה מאי אי אפשי וכו' משום נדר אני מוציאך מבעי לי' למימר ועוד דא"כ גבי שם רע הוה ליה לרש"י למימר ואמר אי אפשי בבעלת שם רע דהא אוקמת' דגמר' בתרוייהו איתמר בשם רע ובנדר ועוד שא"כ לא היה לו לרש"י לתפוס בתיב' משום נדר אלא כתיבה לא יחזיר דנימ' שבא לתת טעם תדע למה לא יחזיר משום דאמר אי אפשי וכו' דהיינו משום שלא יקלקלנה אלא ודאי דלא קאמר רש"י אלא שהו' אמר כשבא לגרשה אי אפשי וכו' כלומר ולכך אני רוצה לכתוב לה גט ומה שהוצרך לאומרו הוא לומר שאומר משום נדר אינו מדוקדק שהוא על נדר א' אלא שהי' פרוצה בנדרים ואגב אורחין נלמוד שמה שגלה דעתו שע"כ בא לגרש לא הוי גלוי מלת' אי לא הדר לגלות בעת נתינת הגט כדאמרן. וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל במ"ש משום נדר לא יחזיר שאין הדבר שטעה בעלה וחשב שלא היה היתר לנדר' ונמצא לה היתר אח"כ אלא שהיתה פרוצה בנדרים וכאשר חשב כן הוא כי פרוצה בנדרים היתה עמו ואין החשש אלא שמא תעשה תשובה אחר שתנשא לאחר נמצא שבשעת גירושין כ"כ הוא ודאי מה שבשבילו תלוי הגט כמו שהוא ודאי היות הכתובה ביד האיש ההוא ואעפי"כ אם לא גלה דעתו בשעת גרושין דאמר משום שם רע אני מוציאך אינו יכול לקלקלה כמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם שאינו יכול לקלקלה אלא בדאמר הכי. ועוד ראי' מהא דגרסינן פ' אלמנה נזונת בההוא דזבין ארע' משום בצורת' והביאו הרמב"ם ז"ל כמו שהעתקנו לשונו למעלה שמכר חצרו בשביל המטר שנמנע ואמר שאם אח"כ בא המטר או באו חטין חוזר בו אם גלה דעתו בעת המכירה פלנך הוא מוכר לקנות חטים על שאינו ממטיר והנה התו' פירשו שם שאפי' אמר כך קודם המכיר' אם לא חזר לומר לו בעת המכר אינו פוזר וכן דקדק ה"ה מל' הרמב"ם שאמר בשעת המכירה כמו שכתב' למעלה ואם אית' דמשום מאי שכתבו לו אביו או הנפקד שכבר ניתן השטר כתובה ביד פלוני מש"ה סמכינן אמאי דגילה דעתו מעיקר' אע"ג דבעת כתיבת הגט ונתינתו לשליח לא הזכיר דבר א"כ התם נמי כשאמר לו מתחלה דמשום מניעת המטר היה מוכר למה מצריכין ליה לחזור לאומרו בעת הקנין ולא אמרינן מאי שלא חזר לאומרו הוא משום דבשעת המכר מניעת המטר הווה ונגלית לכל ומה צורך להזכיר וק"ו הדברים ומה אם משום דמאי דתלה ביה הגירושין נכתב לו בכתב על יד איש א' שכבר היה אמרי' דע"ז סמך שלא להזכירו בעת המעשה כ"ש התם שמניעת הגשמים אינו נודע לו ע"י אחר כ"א גלוי וידוע לעיני השמש ומכ"ש שלא היה צריך לחזור ולהזכירו בשעת מעשה ואפ"ה כתבו התוס' והרא"ש וה"ה לדעת הרמב"ם גם הוא ככל שאר פוסקים שאם לא חזר לאומרו בעת המכר לאו כלום הוא וא"כ ה"נ כ"ש הוא כיון דבנ"ד אינו תנאי אלא גילוי דעתא כדכתיבנא. ול"ל דנ"ד לא דמי לההוא דגלי דעתיה דזבין אדעת' למיסק לא"י קודם המכר או דזבין ארע' על מניעת המטר שהצריכו לחזור ולגלות דעתו בעת המכר משום דהתם אין לו על מה לסמוך אלא בגילוי דעתא דקאמר מקמי הכי בלחוד מש"ה מצריכינן ליה דליהדר לגלויי דעתא בתר הכי בשעת מעשה אבל בנ"ד כיון שכתבו לו שהכתובה היתה ביד שליש חשיב אנפשיה כאלו דמי הנדוניא מנחא בכיסתיה וכאלו נתבטל חובו ומש"ה לא חש להזכירו בשעת המעש' כי כבר היה בידו ליתא דהא כיון שכתב לה בכת' שבידה שאם לא תרצה שיברח למקום שלא ימצאוהו ותעגן כל ימיה שאין לך אונס גדול מזה הוה לי' לאסוקי אדעתי' שאפי' תמחול מ"מ אין המחילה כלום שהיא מחמת אונס אפי' לא הטפיסה שטר כתובה ולא כתבה מודעא כמ"ש מה"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל סימן ר"ה וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה על אשה שמחלה קצת כתובתה למעלה מחמת האונס שאעפ"י שלא מסרה מודעא אין המחילה כלום עכ"ל ועוד כ' מה"ר ז"ל שם וז"ל והיכא שאנסוהו עד שנתן ולא מסר מודעא כיון שעדים מעידים שהיה אנוס המתנה בטלה וכ"כ התוס' והרא"ש דדוקא תלויה וזבין הוי זביניה זביני אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה אפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה וכן כתב רבינו ירוחם וכ"כ מהרי"ק בשם רבינו אפרים וכ"כ הר"ן וכו' ע"כ.. וידוע כי המחילה כמתנה. וא"כ בנ"ד לא הוי כאלו מנחא בכיסתיה דאדרבא כיון דהוה ידע האונס שכתב לה אפילו שכתבו לו שמסרה כתובה או אפילו היו כותבין לו שמחלה כיון דהיא אנוסה אין המחילה כלום והוה ליה כאסף רוח בחפניו וא"כ האי גילוי דעתא לא עדיף מכל גילוי דעתא דקודם מעשה וא"כ כי היכי דבעלמא גילוי דעתא דקודם מעשה לאו כלום הוא אם לא חזר לגלות דעתו בשעת מעשה ה"נ הוה ליה לחזור ולגלות דעתיה בשעת מעשה ולתלות הגט במחילה באופן שלא ישחקו עליו ומדלא עבד הכי אמרינן דגמר וגרש בכל גוונא. ועוד שאפילו לא היה האונס אחר שמחילה הוא כמתנה שא"צ אלא גילוי דעתא בעלמ' שאינה מוחלת מרצונה ודאי דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דאע"ג דכתבו לו שמסרה שטר כתיבה או אפילו כתבו לו שמחלה לו דילמא אמרה שלא מדעתי אני מוחלה בפני ב' דדברים כאלו שכיחי ושכיחי כי מה לה להפסיד נדוניא וכתובה ותוס' לגמרי ואם כן לאו כמונח בכיסו הוא והוה ליה לחזור ולגלות דעתו בעת מסירת הגט לשליח דהא לא הוה בטוח לסמוך במאי דגלי דעתיה קודם מעשה דהא לא עדיף האי גלוי דעתא מקמי מעשה מההוא גלוי דעתא דההוא דזבין ארעת' למיסק וכו' דאמר קודם מעשה ומצריכינן ליה לאהדורי בשעת מעשה אלא ודאי דאמרינן דאדרבה בתר דכתב הכתב ההוא לאביו נראה בעיניו כי רע המעשה ההוא לעשוק את אשתו ולגזול לה כל סכום כתובתה וגמר בדעתו שאפילו שמסרה מודע' הוא מתרצה לגרש ומ"ה לא חזר לגלות הדבר לב"ד או לשליח שמסר את הגט. ועוד דל"ל כמאן דמנחא בכיסתיה אלא אי הוה שטר מחילה ביד שליש אבל הכא לא הוה אלא כתובה דל"א בהכי שלבו סמוך כאלו נמחלה הכתובה דהא מסירת שטר כתובה אינה אלא משכונא בעלמ' שכשישלח הגט תכתוב לו מחילה אך משכונ' דשטר' לאו כלום היא דהא אפילו מתפיס זכיותיו בב"ד לא מהני אלא כשקנו מידו בב"ד חשוב דליבטלן זכוותיה מעכשו כמוסכם מכל הפוסקים עלה דמתניתין בהפורע מקצת חובו והשליש את שטרו ואם כן בנ"ד שלא קנו ממנה בב"ד חשוב שאם ישלח לה גט שתבטל זכותה שבשטר כתובה מעכשו לא מהני' מסירת שטר כתובתה בלחוד ואם כן אין מסירת' כמונח' מחילה בניסתיה ולא כלום היא ועדיין צריך שתמחול לו מחדש דלאו כמנחא בכסתיה היא ואם כן הוה ליה למגלי דעתיה בשעת מעשה לומר דאדעת' שתמחול לו נותן הגט דסמיכתו על מסירת הכתובה הבל הוא אפילו לא היו מוסרים מודעא ואם כן היה לו להודיעו כשנתן הגט אלא ודאי דגמר וגרש. ועוד טעמא אחרינ' שהרי כתב מה"ר ז"ל בב"י סימן קל"ד בשם הרשב"ץ וז"ל שאפילו אמר בפירוש לדודו הריני אנוס בגט זה ואי אפשי בו או שאר לשונות הפוסלים בגט אפ"ה אין זה גט בטל מפני אותם הדברים כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר עדות אליהם והאריך בזה עד אבל דברים שאמר לאחרים כגון זה שהיה מדבר עם דודו אעפ"י ששומעים הדברים כיון שלא היה דברו עמהם אפילו גלוי דעתא לא הוי וכ"ש לדידן דק"ל כנחמני דגלויי דעתא לאו מילת' היא שאין כאן בית מיחוש עכ"ל. הרי שכתב שאפילו בשעת מעשה גלויי מילת' לדודו אפילו שמעו אחרים לאו מילתא היא אפילו לרבא וכ"ש לאביי דקי"ל כותיה כיון שלא אמר כן לעדים כמוסר דבריו כ"ש אם היה גלוי דעת כזה קודם מעשה שהוה ליה כמאן דליתי' והיינו דנ"ד שהיה מדבר עם אביו בכתבו ולא לעדים והי' זמן קודם המעשה דודאי היה כלא היה וא"כ דל מהכא אותו הגלוי דעת לא נשאר אלא מה שכתבו לו שנמסרה הכתובה ביד פלו' בלי שום גלוי דעת כי אשר קדם כלא היה דבהכי ודאי כיון שלא חזר לגלות דעתו בשעת מעשה אע"ג שנודע שמסירת הכתיבה בה היתה ע"י הטפיסה במסירה מודע' הגט קיים ומשלם כתובה דהוי כמוצי' את אשתו משום רע אני מוציאך דלא מצי מקלקל לה אחר כך ולומר אם הייתי יודע שהדברים בדאים לא הייתי מגרשך כדכתיבנא לעיל. ובר מן דין ובר מן דין איכ' טעמ' אחרינ' והיא דהא מ"ש לאבוהי הא אתקיים דמאי דקאמר דליתמסר כתובה לפלו' הא איתמסר' מאי איכ' למימר דלא איתקיימ' מחילה הא איהו לא כתב באיגרתי' מחילה אלא שתמסור כתובה ואי דעתיה הוה שתמחול לא מתקנינן דבוריה כדכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' גבי ש"מ שצוה מחמת מיתה לתת שטר פלו' לפלו' דאע"ג דודאי בדעתו הוא שיקנה הוא וכל שעבודו לא מתקנינן דבוריה ואין לו אלא הנייר כיון דלא קאמר איהו וכל שעבודיה וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א ואפילו הרמב"ם ז"ל דכתב דבש"מ הוה ליה כאלו אמר בבריא מודה ובנ"ד בריא הוא ולית לן אלא מאי דקאמר ולא דברים שבלב ונתינת שטר כתובה קאמר והא איתקיים ואם כן אפילו לא הות עבד' מחילה היה הגט קיים ותהוי מודע' זו כאלו לא מחלה כלל וקיימ' דברי בעלה ולא מה שבלב ויהיה הגט קיים. ועוד יש טעם אחר שהרי מלשון הכתב מפורש שמעולם לא שאל מחילת כתובה אלא פשרה שהרי כתב שיהיה באופן שלא יאכלו כל נכסיו שמשמע כ"א מקצתן וע"ז צוה להשליש הכתובה לבטחון ופשרה ואם כן אם דעתו היה אחר כך שתמחול לו היה לו להזכירו בעת השליחות כי הוא דבר חדש ואפי' נאמר שכתב לו אביו שנתרצית למחול כיון שהו' יותר ממה שגלה דעתו היה לו להזכירו עתה או לפחות לחוש שמא מסרה מודע' כיון שמוותרת יותר משאלתו. והנה כל זה כתבנו בהנחה שגלוי דעת' בגיט' דמי לגילוי דעתא בממונ' דע"כ ל"פ אביי ורבא אלא בגילוי דעת' דבטול הגט כההוא דגידול בר רעילאי וההו' דקאמר ברוך הטוב והמטיב אבל בגלוי דעתא בשעת מעשה שהו' נתינת הגט לשליח או לאשה גילוי דעתא