מהר"ם אלשיך ט

אלא שכופין רבו וכותב לו ג"ש הוא להתירו בב"ח מן הדין מאי פריך ליה מדע' רבנן דאינה מקודשת אדרבא תניא מסייעא ליה דמשום דאסור בב"ח משום הכי אינה מקודשת ומאי משני כדאמר רבה בשרבו הניח לו תפילין הכא נמי בשרבו השיאו אשה אי בתרווייהו אסור בב"ח ולא מהני אלא לשעבוד דגופיה מאי פריך ומי איכא מידי דלעבדיה לא עביד אסורא ואיהו עבד אסורא הא לעבדיה נמי עביד אסור' דבעבירה השיאו אשה והניח לו תפילין שאינו אלא למקני גופיה והכי נמי במקדש שפחתו עביד נמי אסור' ומאי קשיא ליה ומי איכא מידי דלעבדיה וכו' אלא ודאי דההיא סברא אין בה ממש: וכי תימא אכתי לדעת הרמ"ה דסבר דהמשיא ב"ח לעבדו יצא לחירות וצריך ג"ש להתירו בבת חורין מספיק' הוה מיתרצ' סוגיא דגמרא לא קשה מידי דהכי פירוש' דכופי' משום ספיקא ומקשו מבריתא וחכמים אומרים אינה מקודשת דמשמע דאפי' ספיקא לא הויא ומשני כדרבה וכו' דבתרוייהו הוי ספיקא ופריך מי איכא מידי איכא צד ספיקא לומר דשחררי' ואיהו גופיה עביד אסורא בודאי ואפי' ספק לא הוי ופשוט הוא לדעת הרמ"ה דהכי הוא: ואי משום דתימא א"כ נימא דהרמב"ם והרמ"ה תרוייהו ס"ל דספיקא הוי ונפרש הסוגיא להרמב"ם כי האי פירוש' דכתיבנ' לדעת הרמ"ה ומאי דכ' הרמב"ם ז"ל עלה דהשיאו רבו והניח לו תפילין יצא לחירות וכופין את הרב שכותב לו ג"ש היינו מספיקא איברא דאפשר הוא אבל מצינו להרב המגיד שפי' הסוגי' לדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ואם כן מ"ש הרמב"ם וכופים וכו' על כרחין הוא לשלא יאמר לו אחר כך עבדי אתה שהרי עלה דהאי דכתב הרמב"ם פ"ד דנחלות דזה שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן וכו' שהעתקנו לשונו למעלה כתב הרב המגיד וז"ל שמא יקשה אדם על דברי רבנו ממה ששנינו פרק השולח עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחרות ולא עוד אלא שכופים וכו' והקשו מהברייתא דתניא הכותב שטר ארוסין לשפחתו וכו' ותירצו כי אמרינן יצא לחרות בשרבו השיאו אשה וכו' פירוש דאי לאו דשחררי' לא היה משיאו אשה בת חורין בעבירה והקשו מי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד ליה אסור' ואיהו עביד אסור' פיר' שנושא שפחתו ואכתי תהדר קושיא לדוכתא ותרצו בריית' כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו פירוש גט זה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין אגלאי מלתא דלא שחררי' קודם ובהא פליגי דר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור ורבנן סברי אין בל' זה לשון שחרור ע"כ בגמ' אלמא משמע דלא עביד אסור' דע"כ לא פליגי רבנן אלא בדאגלאי מלתא קודם לכן לא שחררו כמו שנתבאר ויש לי לתרץ דהתם הוה בשטר ארוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות עכ"ל

והשתא אי הוה דעתו שדעת הרמב"ם כהרמ"ה דמאי דקאמר וכופין את רבו וכו' הוא משום ספיקא מעיקרא לא הוה קשה מידי מהסוגיא דהוא מפרש לה כמו שפירש לדעת הרמ"ה ואדרבא משם היא ראיה לדעת הרמב"ם דכי היכי דהתם ע"י הוכחה דמשיאו בת חורין או מניח לו תפילין מהני למקני גופיה ולא שרינן ליה בבת חורין משום ספק הכא נמי קאמר הרמב"ם ז"ל דכל היכי דליכא הוכחה כלל הוי עבד גמור וכי הוי ת"ח ומדקדק במצות דאיכא הוכחה הוי ספק ומהני לגופיה וליורשיו אבל לא להשיאו בת חורין משום ספיקא אלא ודאי שדעתו שלדעת הרמב"ם מותר בב"ח דאי לאו דשחררי' לא הוה מעבד ליה אסורא להשיאו אשה או להניח לו תפילין כמפורש בלשונו של הרב המגיד בפי' הסוגיא שמביא להקשו' באר היטב ומה דקאמר וכופין הוא שלא יאמר לו אחר זמן עבדי אתה והוא כדעת הרא"ש וכל המפרשים שזכרנו למעלה ודעתו שאעפ"י שלא פירש הרמב"ם סומך על מה שכתב בסמוך וז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ושחררו הרי זה משוחרר וכופין את בעל חובו לשחררו שלא יאמר כו' שלא יפגע בו לאחר זמן ויאמר לו עבדי אתה. עבד שהשיאו רבו ב"ח או שהניח לו תפילין וכו' יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש עכ"ל הרמב"ם ודעת הרב המגיד שמה שלא פי' בהשיאו ב"ח ובהניח תפילין האי וכופין כו' אי להתירא או לראיה הוא שסמך על מאי דסליק מניה שפי' וכופין כו' משום שלא יאמר לו לאחר זמן עבדי אתה והוא כדעת הרא"ש ז"ל: ואע"ג שאחר דין זה כתב וז"ל וכן אם נדר נדר שכופין את העבדים וכו' ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל וכו' א"י לחזור בו וכופים אותו לכתוב לו גט שחרור עכ"ל. והנה בדין זה הג"ש הוא להתירו בב"ח והיה נראה ממה דקאמר וכן אם נדר וכו' שהוא דומה אל הקודם וא"כ מאי דקאמר לעיל וכופים וכו' הוי נמי להתירה בב"ח. לאו מלתא היא שהרי הוא עצמו פיר' במה הוא ההדמות שהוא באומדן דעתא דלעיל באומדן דעתא אמרינן דודאי שחררי' מעיקרא והכא באומדן דעתא אמרינן דפקע שעבודיה מגופיה ובהא הוי ההיקש דאזלינן בתר אומדן דעתם בהא כדאיתיה ובהא כדאיתיה והטעם הוא כי בהשיאו אשה או הניח לו תפילין האומדן דעת הוא דהא עובדא הוי הוכחה על מה שעבר כמ"ש הרא"ש עלה וז"ל אנן בתר אומדנא דדעתא אזלינן דאי לאו ששחררי' מעיקרא ונתן לו ג"ש לא היה משיאו ב"ח אבל בהני דכתב הרמב"ם בתר הכי אינו אלא אומדן דעתא דהשתא דמאי דקא' ליה מופר לך מוציא דברים מפיו שמשמען שמשחרר בהם הוא דהשתא משתחרר בהכי ואין כאן גט לא מהני גילוי דעתא אלא לאפקועי שעבוד גופיה לחודיה והיינו דהכא כתב הרמב"ם שכיון שלא כפהו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודיה וכן אמר מכאן אני אומר שהמשחר' עבדו והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד וכו' והיינו דהשתא משחררו שמפקיע שעבודו אבל לעיל בהשיאו אשה והניח לו תפילין כתב יצא לחירות וכופים כו' דהיינו יצא כבר לחירות וכופים השתא לתת ראיה בידו כדכתיבנא וברור הוא

ועתה חל עלינו חובת ביאור דעת הרמ"ה ול' הטור באומרו וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה והנה במ"ש הרמ"ה עלה דבריתא דעשיתי פלוני עבדי ב"ח או עשוי הוא ב"ח או הרי הוא ב"ח שאמר בגמ' וכלם בשטר כתב הרמ"ה כמו שהעתקנו לשונו למעלה וה"מ בבריא אבל בש"מ שאומר וכו' ואפילו בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשי' וצריך ג"ש להתירו בב"ח עכ"ל. הנה לכאור' היה נראה מלשונו זה שדעתו באומרו עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דיצא לחירות ואסור בב"ח לגמרי שהרי בכלל החלוקות שמדבר בם הרמ"ה היא עשיתי פלוני עבדי ב"ח שהיא הבבא הראשונה שבברייתא הנז' דהיינו הך ומשם למד החכם המשיב דבר זה כמפורש בלשונו שהעתקנו למעלה וז"ל א"כ לפי זה הא דקאמר הטור עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני באומ' כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך ג"ש כמ"ש למעלה בשם הרמ"ה שלדעת הרמ"ה הג"ש הוא להתירו בב"ח עכ"ל. הרי שמה שכ' למעלה שהוא הלשון שהזכרנו שכ' הרמ"ה ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה וכו' למד למה שכתוב למטה באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני אך לא זו הדרך ולא זו העיר כלל שא"כ היכי