מהר"ם אלשיך ח

שהוא דעת הרמ"ה או לראי' בעלמא כדעת הרא"ש שמא יאמר לו עבדי אתה וגם באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח דרך הודא' שהוא ברייתא בגמרא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו' חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר שלא כתב בזה הרמב"ם גזירה והני תרתי מילי איתנהו בנ"ד

וגם מה הוא דעת הרמ"ה כי בעבד שהשיאו רבו אשה כ' דהוי ספיקא אם מותר בבת חורין ובאומרו עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני כ' סתם וכופין לו לכתוב גט שחרור ככתוב בטור ולא פירש אם הוא מספיקא או לראיה או להתיר' מאיסור ודאי והנה. לבא אל הענין נעתיק לשון הטור וז"ל אבל אם הניח לו רבו תפילין או קראו לקרא בתורה יצא לחירות וכתב הרמב"ם וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשא' דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר ולא כפאו אלא אמר לו מופר לך יצא לחירות שגיל' דעתו שהפקיע שעבודו ומכאן אני אומר שהמשחרר עבד בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו דבר זה שאינו יכול לחזור בו וכופין אותו לכתוב גט שחרור אעפ"י שעדיין לא כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא ב"ח או הרי הוא ב"ח ומסר ליה הרי הוא ב"ח וכו' עד אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי ב"ח או עשוי הוא ב"ח לא אמר כלום וכת' הרמ"ה וה"מ בבריא אבל שכיב מרע שאמר א' מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה עכ"ל הטור: והנה החכם המשיב מתוך ל' זה רצה להוכיח שדעת הר"מה והר"מבם דהאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח דרך הודאה שאם עבר ונשא ע"פ הודאתו בניו עבדים כמפורש בלשונו וסיים דבריו ואמר וא"כ לפי זה הא דקאמר הטור האומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני באומר כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך גט שחרור כמו שכתב למעלה בשם הרמ"ה אלא שלדעת הרמ"ה הגט שחרור הוא להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתב למעלה גבי הניח לו רבו תפילין שצריך גט שחרור להתירו בבת חורין דאילו לדעת הרא"ש בלא גט שחרור מותר אלא דמצרכינן גט שחרור שלא יחזור ויאמר לא עשיתיו הילכך ע"פ הדברים האלה נראה לע"ד דלדעת כולם כופין את הרב בנ"ד שיכתוב ג"ש או מן הדין לדעת הרמב"ם והרמ"ה או מפני חשש ערעור לדעת הרא"ש עכ"ל

כלל דבריו דברייתא דהאומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דקתני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר לדעת הרמ"ה הוא לאפקועי שעבודא אבל אסור בבת חורין מן הדין עד שיכתוב לו גט שחרור ואם עבר ונשא בניו עבדים גמורים. נפקותא שניה לדעתו שלדעת הרמב"ם והרמ"ה המשיא בת חורין לעבדו או מניח לו תפילין או קורא אותו לקרוא בתורה והאו' עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני דינם שוה להרמב"ם והרמ"ה שהרי פי' שכוונת הטור באומר וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו שמ"ש הרמ"ה שהאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח מהני למקני נפשיה ולא להתירו בבת חורין הוא כדברי הרמב"ם שכ' למעלה גבי הניח לו תפילין שצריך ג"ש להתירו בבת חורין. והנה לשון הרמב"ם כך הוא עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפילין או שאמר לו רבו לקרא ג' פסוקים בספר תורה בפני ציבור וכו' יצא לחירות וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור. נמצא שבכל השלשה דברים דעת הרמ"ה כהרמב"ם כי על שלשתם כתב הרמב"ם גזירה אחת וכן בגמרא שלשתם בחדא מחתא מחתינהו וממ"ש הרמב"ם בשלשתם כתב הטור לדעתו שהוא דעת הרמ"ה. והנה אם זה הוא פירוש הטור נמצא דקשה דידי' אדידי' שהרי הטור כתב בסמוך שלדעת הרמ"ה עבד שהשיאו לו רבו אשה צריך ג"ש מספיקא דקדושי קמאי קדושי ספק נינהו ואי לא בעי לשם אישות בעי גט לקדושי קמאי והכא כתב הטור שבאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח כתב הרמ"ה דלא מהני אלא למקני נפשי' ואסור בב"ח מן הדין ויאמר שדעתו כדעת הרמב"ם שכתב למעלה בהשיאו אשה והניח לו תפילין שאסור בבת חורין כי משם נלמד לדין זה והוא בהפך כי בהשיאו אשה והניח לו תפילין להרמ"ה הוי ספיקא בלבד והאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח אסור בבת חורין ודאי ואיך יתלה זה בזה. ועוד [היאך[ היה מפרש הרמ"ה לישנא דחיישינן שמא זיכה לו וכו' אם כדעת התו' והרא"ש שהוא ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו וכמו חיישינן שמא באמבטי עיברה וכמו חיישינן שמא חוץ לחומה לנו א"כ אפילו בב"ח לישתרי כדעתם ואם הוא ספק כפשטא דלישנא אם הספק הוא לענין אסורו היכי כ' שאסור בב"ח מן הדין דלא קנה אלא גופיה ואם לשעבוד דגופיה היכי כ' שאינו יכול לחזור דמהני למקני גופיה וכופין אותו השנוי בבריתא לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין אי אפילו למקני גופיה הויא ספיקא: עוד שבעליל' בא על הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כתב אלא דכופין את רבו לכתוב ג"ש ועדיין אפשר שהוא כמ"ש הרא"ש על לשון זה בעצמו שהוא לבלי יחזור אח"כ ויאמר לא שחררתיך והיכי יתלה תניא בדלא תניא לומר שפירש הטור באומרו וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו מה שכתבתי למעלה גבי הניח לו רבו תפילין דצריך ג"ש להתירו בב"ח ואם היתה כוונת הטור ללמדנו שכוונ' הרמב"ם שסתם הוא כדעת הרמ"ה שפירש שאסור בבת חורין איפכא ה"ל למימר שדעת הרמב"ם הוא כדעת הרמ"ה

ואם נאמר שזה] שכתב החכם המשיב לדעת הרמב"ם והרמ"ה שאסור בבת חורין הוא מספיקא ומה שכתב שאם עבר ונשא בניו עבדים היינו ספק עבדים ומה שכתב צריך ג"ש מן הדין היינו מספיקא הנה ממקום שבא אי אפשר כן שהוא למד מלשון הרמ"ה שכתב ואפילו בברי' אם אמרו דרך הודאה גמור' מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין עכ"ל. ואין הבנת לשון זה אלא דאסור ודאי מן הדין בבת חורין. ועוד שלא בלבד רצה לפרש בדעת הרמב"ם בעבד שהשיאו רבו אשה ושהניח לו תפילין שכופים אותו לכתוב לו ג"ש מספק כמו שכתב הטור שהוא דעת הרמ"ה אלא שהוא אסור בבת חורין מן הדין והנה אם כן נמצא שחולק הרמב"ם על הגמ' דגרסינן בגמ' אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר ר' עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו ש"ש והקשו מברייתא הכותב שטר ארוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ותרצו כדאמר רבה בר רב שילא בשרבו הניח לו תפילין הכא נמי בשרבו השיאו אשה ופריך נמי מי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא אמר רב נחמן הכא במאי עסקינן דאמר ליה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה ל' שחרור ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור ע"כ. והנה אם דעת הרמב"ם ז"ל שכשאמרו בגמ' ולא עוד