מהר"ם אלשיך י

מפרש מאי דקאמ' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר א"ה חיישינן הוי ודאי כדעת התו' והרא"ש אפילו בב"ח לישתרי ואי ספיקא הוי אמאי קאמר דלא קני אלא גופי' ואסור בב"ח מן הדין וליהוי ספיקא ואי אפילו למקני גופיה הוי ספיקא היכי כתב וקני גופיה לגמרי ועוד הי"ל לחוש אמאי כתב הרמ"ה האי דינא בב' מקומות וליערבינהו אהדדי וגם לא ראי זה כראי זה כי עלה דבריתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח כ' אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח ולמטה על ברייתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא או' לא עשני כ' וא"י לחזור בו וכופים אותו לכתוב ג"ש: אמנם ודאי דעת הרמ"ה באו' עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני הוא דספיק' הוי והיינו לישנא דחיישינן ומהכא למד הרמ"ה לדין המשיא ב"ח לעבד דהוי ספיקא כמ"ש הטור לדעתו במשיא לעבדו אשה וכמ"ש הר"ן עלה דהאומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר וכו' וז"ל הא דהכא מדין הודאה מהניא והרי הוא ישראל גמור וחייב במצות ומיהו אין להתירו בב"ח בלא ג"ש דומיא דעבד שנשא אשה ע"כ אלא שהר"ן לא מדמי לה לעבד שהשיאו רבו אשה אלא לעבד שנשא אשה בפני רבו משום דבהשיאו רבו אשה סבר כהרא"ש כמו שכתבנו למעלה שמותר בב"ח אך הרמ"ה סבר הכי דכי הדדי נינהו המשיא לעבדו ב"ח והאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דבתרוייהו הוי ספיקא כלישנא דחיישינן: ומ"ש הרמ"ה עלה דברייתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח שבשטר קנה שכתב הרמ"ה וה"מ בבריא אבל ש"מ שא' א' מהלשונות האלו כיון שמשמעותו ל' שחרור זכה מיד בגופו וא"י לשעבד בו וצריך ג"ש להתירו ואפי' בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח ע"כ כי הנה נראה שדעתו דלא מהני אלא לגופי' ומכאן למד החכם המשיב שדעת הרמ"ה באומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דסבר הרמ"ה דלא קני אלא גופיה וצריך ג"ש להתירו מן הדין. והוא שעלה על דעתו שעשיתי פלו' עבדי ב"ח האמור בבריתא דמסיים בה עשוי הוא ב"ח הרי הוא ב"ח ואמר ר' יוחנן עלה וכלם בשטר שעל לשונות אלו קאי הרמ"ה ומה שאמר' בברייתא האחרת עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא או' לא עשני שענין ב' הברייתות א' הוא ולא הוא שאם כן איך לדעת התו' והרא"ש בהך בתרייתא סברו שבאמירה בלחוד מותר בב"ח בלי ג"ש ובעשיתי פלוני עבדי ב"ח דברייתא קמייתא שאפילו גופיה לא קני אלא בכתיבה בשטר כר' יוחנן דאמר וכלם בשטר דאטו משום שהעבד אינו מכחישו הורע כחו אלא ודאי דברייתא דהוא או' לא עשני מיירי שמודה ששחררו בימים שעברו בשחרור גמור לא שבא לשחררו עתה בדברים האלו שאומר וזהו והוא אומר לא עשני שהוא לא עשני כבר שאם הוא שבדברים האלו משחררו מאי לא עשני הא השתא קא עביד אבל בההיא ברייתא קמיתא מיירי דהשתא הוא דבעי לשחרוריה בדברים אלו מ"ה לא מהני אלא בכתיבה מכח שטר אע"ג דקאמ' לישנא דעשיתי דמשמע לשעבר כיון שאינו אומר שמודה ששחררו אלא שעתה בא לשחררו במלות אלו לא מהני: וזה בעצמו כתב הר"ן עלה דברייתא קמיתא וז"ל וכ"ת בין בעבד בין בשדה אמאי ל"מ עשיתי ונתתי משום הודאת ב"ד וי"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה אמר דל"מ אפילו לענין מעש' ידיו אלא בשטר עכ"ל. והוא החילוק שכתבנו בפי' ומעתה נתבארו דברי הרמ"ה ול' הטור שכתב וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה והוא כי הנה אם היה החכם המשיב שם לבו להבין לשון הרמ"ה באומרו ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשי' שמשמעו שאינו שמעיד על עצמו ששחררו מימים שעברו כדין אלא שעתה בא בדברים אלו להקנות לו את גופו וזהו מהני למקני נפשיה דאי במעיד על מה שעבר היל"ל מהימן לשעבוד' דגופיה לבבו יבין דלא מיירי אלא בבא עתה לשחררו בדברים אלו וקאמ' דמהני האי לישנא למקני נפשי' והוא כפשטן של ב' הבבות הסמוכות לה בברייתא שמשמען על הקנאה דהשתא ולהכי לא מהני אלא למקני גופיה אבל לא להשיאו ב"ח כלל אבל בדין הברייתא השניה עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני שהוא שמעיד על עצמו שכבר שחררו לשעבר לא כתב הרמ"ה לשון זה אלא אינו יכול לחזור בו כו' וכופין כו' דהתם הויא ספיקא אם זיכה לו ע"י אחר ומותר גם בב"ח אי לאו כפשטיה דלישנא דחיישי' מ"ה לא ערבינהו הרמ"ה וגם לא סמך על מ"ש באחד מהן כי זה בהווה וזה לשעבר ואין ללמוד מזה לזה כלל כמו שחשב החכם המשיב ללמוד מזה לזה כמדובר: ומשום שהוקשה לו בטור על דברי הרמ"ה שאמר ואפי' בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח שאחר שאינו מודה על מה שעבר אלא למקני שעבודיה בדברים אלו השתא מה יתן ומה יוסיף לו ל' הודאה ואדרבא אפי' לגופיה לא היה לו להועיל שמודה מה שלא היה על כן להשיב ע"ז כתב הטור וזהו כדעת הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו שהרמב"ם כתב מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמע' שלא נשאר עליו שעבוד כלל שגמר בלבו לדבר זה שא"י לחזור בו עכ"ל. הנה שדעת הרמב"ם שאינו מדקדק בלשון שיובן ממנו בפירוש שעתה משחררו אלא כל מה שמוציא מפיו שמגלה שכוונתו להפקיע שעבודו אפי' שלא יהי' הלשון מהני למקני גופיה כמי שלמד זה הרמב"ם מהרב שאמר לעבדו מופר לך על נדר שהיה יכול לכופו להעבירו על נדרו דאמרי' דגילוי דעת זה במה שלא כפהו מהני וא"כ כל גילוי דעת יספיק וא"כ לא גרע האומר דרך הודאה במה שרוצה לשחררו עתה מההיא ואדרבא נאמר שמגלה דעתו שכבר גומר בלבו לשחררו שאו' כדבר שכבר נגמר ונעשה ומש"ה מהני מיהא להפקיע השעבוד. והוא הדרך שכתב הרב מורנו ז"ל בספרו שאו' וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה קאי אמאי דכתב הרמב"ם מכאן אני או' וכו' וזכינו לתרץ קושייתו על הטור בדרך הזה ונסתלקה מעליו קושית החכם המשיב על פירוש זה כמפורש בדברינו

ונמצינו למדין דבעבד שהשיאו רבו אשה דעת הרמב"ם כדעת רש"י והתוס' והר"ן והרא"ש וה"ה שדעת' כפשטא דסוגיא דהשולח דמותר נמי בב"ח ואין צריך ג"ש אלא לראיה בעלמא שמא יאמר לו עבדי אתה. וא"כ בנדון דידן לפי עדות החכם המשיב שבעל הדבר השיא בתו לבן חורין ודאי דאמרינן דאי לאו דשחרריה לא היה משיאה לב"ח ומהימן ודאי שאין חולק אלא הרמ"ה ומספיק' בלבד כדכתיבנא. ואם מעשה שהיה הוא קודם נשואין כאשר בא בשאלה גם בזה מן הדין נאמן דדמי לאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני שהוא מודה על מה שעבר כנדון דידן דליכא מאן דקאמ' דלענין ב"ח הויא ספיקא אלא הרמ"ה והר"ן דמפרש מאי דקאמר חיישינן שמא זיכה וכו' דחששא הויא כפשטא דלישנא דחיישינן כדכתיבנא בסמוך דמדמי דין זה לעבד שנושא אשה בפני רבו ולא לעבד שרבו השיאו אשה. וכדאי הם כל יתר הפוסקים לסמוך עליהם לכתחלה אלא שלצאת ידי כלם אם עדיין לא השיאן אנן סהדי שלא יקפיד בעל הדבר שאין לו הפסד בכך: ומה שכתב עוד החכם המשיב וז"ל ועוד אני אומר דבנ"ד אפי' לדעת הרא"ש צריך ג"ש מן הדין דע"כ לא קאמר הרא"ש שנאמן הרב לומר עשיתי