מהר"ם אלשיך פח

תשובה פ' ג"פ איפליגו בבריתא רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה וכתב הרי"אף ז"ל והלכת' כוותיהו ע"כ. הא קמן דאפילו לדעת רשב"ג לא אמרו דחזרה המתנה לבעלים אלא היכא דהחזירו אבל קרעו ולא החזירו לא נתבטלה המתנה וא"כ בנ"ד אפילו תימא דמחילה דמיא בהאי מילתא למתנה כיון דלא החזירו אלא דקרעו לא נתבטלה המתנה כ"ש דאפי' במתנה אין הלכה כרשב"ג ואפילו החזירו לא נתבטלה המתנה וה"ה נמי במחילה שאפילו היה מחזיר לה השטר מחילה לא נתבטלה המחילה וכ"ש שלא החזירה. ועוד דלא דמיא בהכי מתנה למחילה אפילו לרשב"ג משום דבמתנה אמרינן דאותיות שטר המתנה נקנות במסירה והוי כאלו החפץ או הקרקע שכתוב בו חזר והקנה אותו לנותן אבל במחילה לאו הכי הוא דכשחזר ונתן לה השטר מחילה אין בו חפץ שמקנה אותו לה אלא מחילת החוב שאין בו ממש. ולא מבעי' לדעת הרא"ש שאין כתיבה ומסירה מהני אלא בשטר קניה שהקנה לו בו השדה דהיינו שכתוב בו שדי קנויה לך לך אבל בשטר ראיה אפילו על מכירת קרקע לא מהני שאינו אלא לראיה בעלמ' אלא אפילו לרוב הפוסקים שכתבו שאפילו בשטרי דידן שהם לראיה איך מכר פלו' לפלו' מיקנו בכתיבה ומסירה במחילה כולהו מודו ודאי משום דלא שייך בה למימר הוא וכל שעבודו דאין בו לא קרקע ולא שעבוד קרקע אלא ראיה על מחילת חוב בעלמ' דלאו מידי הוא ואינו נקנה אפילו לרשב"ג כ"ש לרבנן וכ"ש שלא היתה חזרה אלא קריעה שאפילו במתנה אין המתנה חוזרת בה כ"ש מחילה. ועוד דמשעה שמחלה לו התוספת הכתוב בשטר כתובה כבר נמחל שעבודו של שטר החיוב והוי כחספא בעלמ' כאלו נכתב עליו שובר שפרעו ומעתה מי שפרע שטר חובו וכתב עליו שובר שפרעו ונשאר השט"ח ביד המלוה אם אחר שפרע וכתב שובר ונתן ביד הלוה ובא הלוה וקרע השובר האם נאמר שחזר החוב למקומו והלא אצ' אם לא חזר ולוה ממנו אלא אפילו חזר ולוה ממנו כשיעור הכתוב בשטר אין יכול לסמוך על השטר ההוא שמאחר שנתפרע כבר נמחל שעבודו והוי כחספ' בעלמ' כ"ש כשמחל החוב במחיל' ראויה שנמחל שעבוד שטה"ח דשוב לא חזר שעבודו לא בחזרת השטר מחילה ולא בקריעתו והדין עם היורשים. זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

עה שאלה קהל שגזרו חרם שלא ימכר היין ביותר על ה' דינרין המדה והיתה ההסכמ' שהחרם והקנס הוא על המוכר שמלבד שיעבור על החרם יענש בממון אך לא גזרו על הלוקח ועבר ראובן ומכר לשמעון בז' והענישו הב"ד את ראובן סך מעות על שעבר על החרם ולא התירו לו החרם ופרע הקנס טרם הספיק שמעון לפרוע לראובן דמי היין ואח"כ תובע ראובן את שמעון שיפרע לו בז' כמו שקצב עמו באומרו שכבר קבל עונשו ושמעון משיב איני פורע לך אלא בה' אם כבר פרע לו בז' אם מוציאין מראובן הב' העודפים על שער הקצוב כיון שלא התירו לו החרם או לא כיון שכבר קבל עונשו: תשובה תנן פ' בתרא דביצה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' וכתוב בהלכות ירושלמי וכלן שעשו בין אנוסים בין שוגגים בין מזידים מה שעשה עשוי בשבת ואצ"ל בי"ט וכתב עלה הריא"ף ז"ל ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם ז"ל סוף הלכות מכירה וז"ל המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימים וכן כל מי שקנו מידו בשבת הקנין קיים וכותבין לאחר השבת ונותנים ע"כ. נראה ללמוד מזה דה"ה בנ"ד דהוי מקח שנעשה באיסור שהמקח קיים וחייב שמעון לפרוע היין לערך שבעה. אבל מסתבר' דלא דמי כלל דהתם לא הוי איסור' בשער הדמים אלא בקנין משום לתא דשבת שגזרו בו על מו"מ ולא גזרו שינטל שעבוד הקניה הילכך כיון שהקנין מועיל אלא שהוא עבריין ממיל' מתחייב לשלם מה שקצבו אבל בנ"ד החומר' היא על תוס' הדמים שלא יוסיף על ה' וא"כ איך נאמר אם עדיין לא עברת עבור על החרם ותן לו יותר. והרי זה דומה לאבק רבית שגזרו עליו חכמים שלא נאמר כיון שהתנה וקנו מידו נחייב בדין ללוה לפורעו ולא היא דהא ק"ל אין מוציאין אותו מן הלוה למלוה ולא מן המלוה ללוה וא"כ ה"נ דכות' אין מוציאין אותו, מן הקונה למוכר. וכ"כ הטור בח"ה סימן ר"ח וז"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין המקח קיים ויתן כשער של היתר דאין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא מכיון שקנו בא' מדרכי ההקנאות המקח קיים והרבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר עד כאן לשונו הרי בפירוש שכתב שכל מקח שנעשה באיסור ונתקיים בקנין המקח קיים ויתן כשער ההיתר וא"כ בנ"ד דכותא כדאמרן. וכ"כ נ"י פ' הרבית וז"ל אין האיסור מבטל הקנין אם הא' רוצה כי גם באבק רבית לא יתן לו המוכר אלא לפי ההיתר ונמצא שהאיסור נמי מסולק הוא וכו' עד זהו דעת הרשב"א וכן כתבו הגאונים רבינו האי ז"ל בתשוב' דהיכא דאיכא איסורא דאוסיף בדמים משום אגר נטר לי לא בטלן זביני' דלא קנסו היתיר' אטו איסורא אלמא דאע"ג שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער או פסק אחר מאיסור אין א' יכול לומר הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור אלא יתן לו כפי השער שיהיה בו היתר עכ"ל. הנה שהמקח קיים אלא שנותן לו מה שהוא היתר בלבד ובנ"ד דכות' המקח שקנה שמעון היין בז' מראובן קיים אבל לא יפרע לו שמעון אלא ה' שהוא ההיתר כההיא דכתיבנא אבל אי בתר דיהב ליה ז' אם יכול להוציא מראובן השנים העודפים אי לא איכא לספוקי אי אמרי' דדמי לאבק רבית דאי אתא לידי' דמלוה לא מפקינן מיניה או דילמא מילתא דחרם חמיר' דהוי כעובר אשבועה דאורייתא ואפי' אם נטל יחזיר העודף על קצבת הקהל. ונראה דאפי' אם נטל יחזיר כמו מי שעבר על שבועת התורה וכרבית של תורה שיוצא' בדיינין דחרם חמיר כשבוע' שהרי כתב הריב"ש ז"ל סימן רס"ו וז"ל ולפ"ז י"ל דהעובר על חרם הקהל פסול הוא דהיינו שבועת ביטוי וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל גם הרמב"ן ז"ל כתב במשפט החרם שהעובר על החרם הרי הוא כעובר על השבועה כמ"ש בפלגש בגבעה כי השבועה גדולה היתה וכו' ותניא בילמדנו בשם רע"ק וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבוע' הוא החרם וכן הרשב"א כתב בתשוב' דאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא עכ"ל וכ"כ הרשב"א והביאה מה"ר ז"ל סימן ל"ד וז"ל העובר על גזרת צבור שגוזרים בחרם חשוד כעובר על השבועה ועוד שהן מסיימין בו וכל העובר ארור הוא וארור בו שבועה כדאיתא בשילהי שבועת העדות עכ"ל נמצא לפ"ז בנ"ד שראובן זה חייב להחזיר העודף שנטל על ה' כיון שעבר על חרם הצבור כמי שעבר על השבועה. ואעפ"י שבהגהות מרדכי כתוב שאפי' המכר בטל מעיקרו שכתב בסוף שבועות וז"ל מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום ע"כ. הנה העלה הנ"י פ' הרבית שאפי' ברבית של תורה המעשה קיים ומחזיר העודף ולא חמיר חרם או שבוע' מרבית של תורה הילכך המכר קיים ומחזיר לו את המותר ואם הי' תנאי בחרם שאם מכר ביותר וקבל הדמים שע"י הקנס יפטר מלהחזיר העודף פטור מלהחזיר מה שלא הי' תנאי זה בהסכמת כמפורסם ומה גם בנ"ז שנשאלה שאלה זו שאחר שהתרו בו שלא יטול יותר מסך ההסכמה ונטל ע"י שהגזים בערכאות וכת' הריב"ש ז"ל בתשוב' שאם אבק רבית שאינו יוצא בדיינים הוציא המלוה מן הלוה ע"י תוגרמים מוציאין ממנו בדיינים מדין גזל והביאו מה"ר ז"ל בב"י סי' קש"א זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

פירוש סוגי' ודיבור תוספת מסכת קמא מפ' כיצד הרגל דף כ"ד עז וז"ל ודילמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מוזאת א"נ המקשה סמך אהיקשא וכדפריך בסמוך מה ראית עכ"ל. והנה פשט דבריהם הוא שאינו מקשה דלמא למעוטי זב מימים אבל זבה מטמאה בראיות דכ"ש הוא לר"מ אלא אתא למעוטי זב מימים והטעם דא"כ לישתוק מוזאת שכמו שמועיל הכ"ש לטמא זבה בראיות יועיל בזב שלא ליטמא בימים ממילא בלא מיעוטא דוזאת אבל הפירוש הוא שהמיעוט הוא כולל לשניהם לזב מימים ולזבה מראיות ואינו דוחק למעט בב' דברים דהכי דייק קרא וזאת כלומ' זאת ולא אחרת דהיינו טומאת ימים טומאתו ראיות ולא טומאתה. והשתא איכא למידק לדעת התוס' למאן מקשי גמ' לר' מאיר או לרבנן נמי דאינהו נמי סבירא להו דזב' לית לה ראיות וזב יש לו ימים ג"כ דאי ס' איפכא היכי מקשו ליה זבה תוכיח דקירב ראיותיה וכו' ואי בזב ס"ל דלא מטמא בימים לימא להו אדתקשו לו מזבה ליסתייעו לי מזב דריחק ראיותיו טהור קירב ראיותיו טמא אלא ודאי דרבנן נמי הכי סבירא להו דזב אית ליה ראיות וימים וזבה ימים ולא ראיות כר' מאיר הילכך קושיית הגמרא שייכ' לכ"ע והשת' איכא למידק לדעת התו' למאן קא פריך לר' מאיר או לכ"ע אי לר"מ לחודי' מאי קא פריך דילמא למעוטי זב מימים וזבה מראיות דהא מצי לשנויי ר"מ לדידי אינה קושיא כלל דהא סבירא לי דקירוב עדיף מריחוק ואין סברא דאתא מיעוטה אלא למאי דבלא מיעוטא ה"א דליטמא ולהכי זב מימים לא אצטריך קרא אלא ודאי דלא אתא אלא למעוטי זבה מראיות דוקא והוא גזרת הכתוב ועוד היכי ממעט תרי מילי דסתרן בחדא מילא ואי דעת התוס' הוא דלרבנן נמי קא מקשי מאי קאמרי לישתוק מוזאת לרבנן לאו קושי' היא דלדידהו דריחוק עדיף אצטריך לזב מימים ועוד דלרבנן קושי' אחריתי ה"ל לאקשויי דהיכי תיסק אדעתין לומר אבל לא זבה מראיות מה"ת לרבות זב' מראיות כיון דקר' לא קאמר בה אלא ימים דעדיפי טפי לדידהו מראיות אלא ודאי דלתוס' לא מקשי גמרא אלא לר"מ בלחוד וקשה דלפום האי פירושא מצי ר"מ לשנויי לדידי ליכא קושיא דזב מראיות לא איצטריך מיעוטא ולהכי לא אתי ודאי אלא לזבה מראיות ועוד קשה אמאי לא מפרשי התוס' דמקשי לכ"ע כיון דרבנן גופייהו ס"ל דזב טמא בראיות וימים וזבה בימים ולא