מהר"ם אלשיך פד

הם יש להם כמה תביעות עליו מצד החשבונות אשר הוא נותן להם משך מעות הרבה שנכנסו לידו מחשבונם וא"כ העדים שחתמו במודעא וכתבו והכרנו באונסו הרי שלא ידעו בברור שהמחילה ששואלים שמעון ולוי מראובן הי' שלא כדין שלא היה ידוע להם שהיו חייבים לו כי זה הוא א' משלש תנאים שצריך שידעו העדים בכל מודעא. זאת ועוד אחרת על מה שכתבו העדים והכרנו באנסו שהרי לא היו שמעון ולוי הנזכר מצויין הם בעצמם ומגזימין עליו שאז היה דבר שאפשר להם לעשותה ובכיוצא בזה הוא שנוכל לומר שכ' הרמב"ם ז"ל שהפחידוהו הוא כמי שתלו אותו מאחר שההפחדה היתה ממה שיש ספק בידו לעשות וכעובדא דההיא פרדסא אבל בנ"ד שההפחדה היתה ממי שאין ספק בידו לעשות וממי שאין לו תועלת להרע לו ודאי דאמרי' עביד איניש דגזים ולא היה לסמוך דעת ראובן והעדים עד שיראו הדברים מפי מוציאן ובכה"ג יודה הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' מכירה וא"כ לא בעינן אלא גילוי דעת הנותן או המוחל ואתי' מודעא ומבטלה לה למחילה הנזכר דכי היכי דאנסיהו להאי אנסוהו נמי להאי ואת"ל שהמחילה בטלה מטעמים אלו וחזר הדין על שמעון ולוי הנזכר יורה יורה ידין ידין בין ראובן לשמעון ולוי הנזכר ע"פ הטענות הנ"ל אם יהיו פטורים בטענתם שעשה הוצאות רבות בלי רשותם ואם יתחייבו שבועה ע"ז או נימא דראובן יהי' כחנוני על פנקסו ואם למנהג אשר שמה בא לו העניינים הכל לפי מה שהוא אדם כשימצא מקום המולתזאם להתעקש ולומר מי נתן לך רשות שתוציא פרוטה בלתי כתבי ורשותי ובפרט אם הם שני שותפים כנדון דידן שצריך לדקדק יותר מדי ומכ"ש ללות מעות מבחוץ כפי דברי ראובן ולהוצי' במקום שהוא דבר קשה יותר מדי להוציא כי המוציא מחברו כו' על הכל יבא דברו הטוב ותשובתו הרמת' על הדין ועל האמת

תשובה הנה אשר שאל השואל אם אנשי שמעון ולוי שהפסידוהו חייבים בנזקו מדינא דגרמי אם המחילה תהיה קיימת ואין זה אלא שחושדם ראובן ששיקרו לו בהפחדה שלפי האמת לא הי' פחד והנה בזה השואל חולק על דברי עצמו שהרי הוא מסר מודעה והכתיב בה שהעדים הכירו באונסו ואם הוא מחזיק את אנשי שמעון למשקרים, א"כ אין שם אונס ניכר ואיך ידעו העדים באונסו כ"א הוא שידעו שהפחידוהו אין זו הכרת אונס כיון שאפשר דמשקרי. אבל בלאו הכי הם פטורים דאין זה אלא גרמא בנזקין ולא דינא דגרמי ומלבד שבדברי השואל יש הוכחה על הפרש שבין נ"ז לדינא דגרמי מלבד זה אינו אלא גרמא כי היו דברים בעלמא ומי הכריח את ראובן שיאמין ששמעון ולוי יהיו רשעים להפסידו ממון ברשע והנה פ' הכונס תניא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בד"ש והא' מהם הוא השוכר עדי שקר לה להעידו ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובד"א נמי מחייב אלא לחברי' ופרש"י לחבריה שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון ע"כ. וכתבו התוספות דמיירי שאין לחברי' מה לשלם או שהלך למדינת הים. הרי שאפי' שוכר בידים עדי שקר ממש להוציא מראובן לשמעון והוציא פטור מד"א אע"ג שמפסיד ראובן לגמרי שאין לשמעון לשלם או שהלך למדינת הים וכ"ש בנ"ד שהיו דברים בעלמא שאפי' מדיני שמים פטורים וכמ"ש התוספות שם בנדון הנזכר וז"ל ודוקא שוכר אבל אמר פטור מד"ש דסבור שלא ישמעו לו ע"כ הנה שעפ"י שעשו מעשה והעידו ע"י פתוייו והוציאו ממון כיון שלא יחוייב שישמעו לו פטור אף מד"ש וא"כ בנ"ד נמי דכוותא וברור הוא וכן מה שטענו שודאי לא הכירו באונסו כיון שלא שמעו ולא ידעו באונס שיעשה לו שמעון ולוי אם לא ע"פ אנשיהם אין זה הכרה באונסו כי מי יאמר שאומרים אמת ומה גם להחזיק את שמעון ולוי לרשעים על פיהם ואפי' שאמרו ששמעו משמעון ולוי שהגזימו אפי' שהי' כך עביד איניש דגזים ולא עביד הנה אין ספק שטענתם טענה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' שאלה וז"ל ראובן טען על שמעון שהפקיד בידו מאה ליטרין היליש והשיב שמעון לא הייתי חייב לך אלא שמינים ונתתי לך משכונות עבור ס"ו ליטרין ובני נתערב בעד י"ד ופטרתני מכל תביעות שהיו לך עלי ומחלת לי מחילה גמורה בעדים וקנין וכו' וטען ראובן אנוס הייתי ובעל כרחי הוצרכתי למחול פן אפסיד כל הממון כי אמרת לי אם לא תרצה למחול ולהרחיב לי הזמן ולכתוב שטר עליך שאהי' פטור מכל מיני תביעות לא אתן לך דבר והשיאוני העדים עצה שאקח מה שאוכל והשאר אגב' בב"ד וכן עשיתי קודם שמחלתי מסרתי מודע' בפני עדים ובפני שמעון ואמרתי לעדים החתומים על שטר המחילה תהיו עדים שבעל כרחו אני עושה ואיני מוחל וכו' והשיב הרא"ש ז"ל וז"ל נ"ל דלאו מודעא היא והמחילה הויא מחילה דאמרי' פ' חזקת דאמרי נהררעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסי' דפלוני לאו מידעא היא ובנ"ז לא הכירו העדים באונסיה של ראובן דאיכא למימר הדין עם שמעון שלא הי' חייב לראובן אלא שמנים ליטרין ומחמת שתבעו יותר ממה שהי' חייב לו כפר לו הכל וכאשר נתרצה לקחת מה שהי' חייב אז הודה לו הילכך איכא למימר ליכא אונס ולא דמי למעשה דפרדיס' דהתם נתגלה האונס לבסוף כשהוציא הלוקח שטר קנייתו אבל הכא איכא למימר הדין עם שמעון שלא הי' חייב לו אלא פ' ליטרין וליכא אונסא ונ"ז דומה לכל שאר מחילות אדם תובע לחברו הרבה והלה כופר ומפשרי' ביניהם ונותן לו מקצת ומוחל לו השאר אטו אם זה מסר מודעא תהיה המחילה בטילה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין אלא ודאי לאו אונסא הוא כדפרישית עכ"ל והנה נ"ד דכוותי' הוא דמהיכא ידעי עדי המודע' דשמעון ולוי היו חייבים לראובן כל מה שהי' תובע וא"כ לאו אונס מיקרי איברא דאע"ג דבמאי דכתבו העדים שהכירו באונסו ל"ל שא"כ נמצא שהעדים פסולים והשטר בטל שחתמו על שקר דהא בכה"ג עבידי אינשי דטעו דסברי דכיון דתרי גברי קאמרי ששמעון ולוי מבקשים להפסיד את ראובן אם לא יכתוב להם שטר מחילה דמיקרי אונס דמן הסתם קושטא קאמרי ולתועלת ראובן באים להצילו ע"י מחילה זו מהפסד מרובה ועבידי אנשי דטעו בהכי מדי דהוה אלא תחמוד דאמרי בגמ' לאינשי בלא דמי משמע להו וכההיא דכתב הריב"ש סימן קי"א במי שנשבע לחת סך מעות לפלוני בזמן פלוני ונתנו לפלוני דיין דלא מיקרי עבריין כיון דאיכא למיתלי דטעה בהכי דאסיק אדעתי' דבהכי מיפטר דהוי כאלו נתן לבעל חובו שכתב שם דאע"ג שאין רוב העולם טועין בכך כיון דאיכ' למיתלי דטעה בהכי תלינן וא"כ ה"נ איכא למיתלי בנ"ד דטעו דאסקו עדים אדעתייהו דבהכי מיקרי אונס ניכר הילכך לאו לעדי [פסול[ מחזקינן להו למהוי שטר מודע' פסול לגמרי אלא דדיינינן להאי שטר' כמודעא בלא אונס אלא דגלי ראובן דעתיה דשלא מדעתי' מחל ומעתה באנו למחלוקת הפוסקים אם במתנה ומחילה בעי' דלהוי אונס' במודעא אי לא והנה דעת הרמב"ם ז"ל פ"י דמכירה דלא בעי' אונס וז"ל בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא עכ"ל. וכן הוא דעת הרא"ש והטור סי' ר"ה וכ"כ ר"י וכן בעל העיטור והר"ן וכתב שכן דעת הרשב"א בשם רבינו יונה הילכך בנ"ד כיון דשטר מודעא שטר הוא אלא דהויא כמודעא בלא אונס אלא שמגלה דעתו שלא מרצונו הוא מוחל הויא מודעא. ואע"ג דמהאי דכתיבנא לעיל דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה בההוא דטען ק' ליטרין הפקדתי לך והשיב שמעון לא היו אלא שמונים ופטרתני בשאר וכתבת לי מחילה גמורה בעדים וקנין כו' שכתב הרא"ש דכיון דאין שם אונס ניכר ומה שכתבו והכרנו באונסו אינו כלום דמודעא בטלה ומחילה קיימת וא"כ ה"נ נימא הכי שתיבטל המודעא ותתקיים המחילה כיון שודאי לא הכירו באונסו. אבל לאו מילת' היא דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דסבר דבמתנה היכא שלא הכרנו באונסו מהני הביטול אבל לכל שאר הפוסקים כיון דבמודע' דזביני אי כתיב בשטר המכר פיסול עדי מודעא ובשטר המודעא ביטול גם פיסול העדים אמרי' דמודע' קיימת כמ"ש הר"ן ז"ל על דברי הרשב"א במתנה או מחילה נמי אע"ג דליכא אונס כלל במודעא אי בטיל ה"נ פוסיל לעדים הויא מודע' קיימת אע"ג דביטל כל מודע' ופסל עדי מודעא ול"א כיון דליכא אונס בעיקרא דמילתא גילוי מילתא בעלמ' דגלי דעתיה בשטר ההודאה דפסל המודעא תסגי לגלות הדבר שחזר ונתרצה דלא היא שהרי כיון דבמודע' ביטל גם פיסול העדים אהא סמיך בהודאת המחילה כיון דלא ביטל במחילה גם מה שביטל פיסול העדים ומ"ה מודעא קיימת אע"ג דאונס' לאו מילתא היא כיון דמחילה הויא כמתנה וא"צ בה אלא גלויי מילתא סגי בלא אונס מאי איכא דפסל עדי מודעא הרי במודעא ביטל גם פיסול העדים והויא מודעא קיימת ולפיכך יעשו דין ביניהם על טענותם ואם יש מנהג ידוע שהפקיד דרכו להוציא הוצאות בקצת דברים בלי רשות. בעלי המכס לאו כל כמיניה לומר מי נתן לך רשות להוצי' בלי רשותנו אבל במה שאין מנהג ידוע עליו להביא ראיה שברשות עשה או שהמנהג כך או מי משתי הכתות שהוא מוחזק ישבע ויפטר ואם הבא להוציא בא בטענת ספק יפטר הנתבע ע"י חרם סתם. זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

עב שאלה ראובן שבנה בית חתנות על שם בנו הגדול שמעון שהי' רוצה להשיאו אשה והשיאו אשה בבית ההוא והיו נשואין ראשונים לאותו הבן ובבתולה ולא השיא אחר קודם לו ולא הי' לאב בבית ההוא ובתשמישיו אפי' פך א' כי חדש הי' והבן חנכו בנשואיו ואחר שנשא אשה בבית ההוא דר בו כמה שנים וכשנפטר ראובן הניח ב' בנים שמעון הנז' ולוי קטן הימנו וירשו וחלקו המטלטלין כלם זולת הבתים כלם שהיו לאביהם ולהיות שמעון חפץ בבית רחבת ידים מאותו הבית שנשא בו לקח לו בית אחר והבית שהי' דר בו עם כל שאר בתים שהיו לאביהם השכיר ללוי וכתב לו שהי' שמעון משכיר ללוי כל זכות שהי' לו בכל הבתים בכך וכך לחנה עד ה' שנים ואחר זמן כשבאים לחלוק הבתים אומר שמעון הבית ותשמישיו שנשאתי בו אשה שלי הוא מן הדין והשאר נחלוק משיב לוי הלא כשהשכרתי הבתים לא פירשת שהיית משכיר לי בית משלך בכלל בתי אבינו ולא הזכרת מעולם שהיה הבית שלך אלא סתם בכלל שאר הבתים שכרתי זו ממך ולו הונח שהיה לך זכות בו הרי מחלת זכותך וכללת אותו בכלל השאר משיב שמעון הלא השכרתי לך כל זכות שהי' לי בכלל הבתים שכולל בין זכות שהי' לי בבית הא' לגמרי בין זכות חצי השאר ולא חשתי