מהר"ם אלשיך פג

זה בשתי ידים והביא ראיה לדבר דל"א כלל דמשום זילותא כי האי שיטול דמים מפרנסת בתו וכיוצא מוחל אדם על חסרון כיס שלו. גם הטעם השני לאו מילתא הוא דהא גרסינן בירושלמי פ' אז"נ חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתי' גו ביתיה א"ל הב לי דנרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמיה רבי אבא בר זבינא ומריקו ליה מאי דהוה חמי למשריי' והא הכא שהבעל הבית השרה אותו מעצמו בביתו וניכה לו השכירות ועוד ממה שהביא בתרומת הדשן בסימן הנזכר שפסק מהרי"ח בשם רבנו אפרים מי שאמר לחברו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונות ע"כ. הרי שאפילו בקורא אותו מעצמו אמרינן שלא בתורת מתנה איכוון והמפרנס אשת חברו נמי הוי כמאכיל מעצמו אפילו שהיא תבקש ממנו שהרי לגבי בעלה שמזונותי' עליו הוי כמפרנס' מעצמו שהרי בהלך למדינת הים איירי מתני'. הן אמת שמהטעם הג' והוא טעם הכתוב קצת בשאלה נראה דהדין עם בן שמעון מכח תשובת הרי"אף ז"ל והביא' בעל התרומות בשער ס"ה שנשאל הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוצי' עליו כי אמר שבתורת הלוא' הוציא והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא אמר אוצי' עליך משלי בתורת הלוא' וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לגמילות חסדים כמו שאמרו במי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל. הנה ירא' בפירוש עמדו למחזיק ולמעוז הטעם הג' ולפ"ז יזכה בן שמעון ויפטר מכל מה שזן ופרנס אותו ראובן אחי אביו. ואע"ג דהרשב"א כתב תשוב' שאלה וז"ל יתומים שסמכו אצל ב"ה וזן אותם משלהם אם הוצי' משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר עכ"ל. אפשר שהולך לשיטתו שאפילו באשת חברו סתם מחייב. אך לעומת זה מצאנו ראינו תשובת שאלה בתרומת הדשן סימן שמ"ח וז"ל ראובן הוצי' הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונות שלא על פי בית דין מי אמרינן כה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו. תשוב' יראה דאין לדמות נ"ד להא דתנן פרק בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו דקי"ל התם דהניח מעותיו על קרן הצבי כמו שאפרש ולא מבעי' לר"ח ורבי' תם וכו' עד אלא אפילו לפירוש ריב"א ומהר"ם דמסיק כוותיהו פרק הכונס במרד' דאפילו פורע חובו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי מ"מ לדידהו נמי אין הטעם אלא משום דהא נמי חשיב מבריח ארי וכו' והאריך בזה. והנה אם הדברים כפשוטן הלא יראה שתרומת הדשן במקום הרי"ף אינו משנה ומה גם שלא ראה ולא ידע התשובה דודאי דלא הוה שתיק מלהזכיר' ואיכא למימר דהוה הדר ביה מקמי סברת הרי"ף אילו ידעה. איבר' דאיכ' לפלוגי ולמימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרי"ף מיירי ביתום עני שאין לו משלו כלום שאם לא הי' מפרנסם זה היו אחרים מפרנסים אותו דכל ישראל חייבים לפרנסו אבל תרומת הדשן מיירי בשיש לו דבהכי אין נזקקין לו דהא אמרינן פרק מציאת האשה דלרבנן דרב יהודה יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ואיכ' הוכח' לזה מלישנ' דתשוב' תרומ' הדשן לחד לישנ' דר"י וז"ל ולפי טעם זה נמי נ"ד ל"א שהיו מוצאין הרבה אוהבים שהיו מפרנסים אותם בחנם דכיון שיש לעצמם דילמא יפרנסם אחר מנכסיו ע"כ ומייתי ראיה מההי' דיש לו ואינו רוצה להתפרנס כדאמרינן. ואי אמרינן הכי דנ"ד שהיתה לבן שמעון חזקת הבתים חייב לשלם. ומה שחייב לשלם הוא מה שהוא צורך הכרחי ולא הוצאות של בזבוז כמו שכתוב בתרומת הדשן בתשובה שמ"ח הנז' וגם לפי ברכת הבית כמ"ש בתשובה שי"ז. האמנם דכיון שאין חילוק זה ברור בהרי"ף דלא מיירי אלא בדלית ליתום כלום משלו אף על גב דדבר של טעם הוא ואיכ' קצת הוכחה בדבריו אפ"ה כולי האי לא סגי לאפוקי ממילא בזה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה ובנ"ד ראובן בא להוציא מבן שמעון דאע"ג דאיהו דר בבתים לאו מוחזק מקרי כדבעינן למימר קמן דכל קרקע בחזקת בעליה עומדת. והן אמת שעדין היה הדבר קשה לפוטרו בלא כלום דהא מסתברא טעמא דכתיבנא לפלוגי בין יש לו ליתום נכסים להיכא דאין לו והיא דעת הריא"ף ז"ל כדעת תרומת הדשן ולא פליגי. אך מצינו לר"י מפ' דעת הרי"ף אפי' כשיש ליתום נכסים וז"ל שכ' בספר התרומות משם תשובת הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפי' יש להם אלא אם כתב שטר שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתם לא עכ"ל לכן נראה שאין ראובן יכול להוציא מבן שמעון אפי' יש לו. ועוד שאפי' היה החילוק מוסכם בנ"ד הרי הקטן הזה כשפרנסו ראובן לא על דעת נכסיו היה שהרי עדין לא מת יעקב ולא היו לקטן עדין נכסים שיסמוך ראובן עליהם כשבא לפרנסו על סמך החזקות וכ"ש אם בעיר היה דנ"ד דרך חשוביהם לפרנס יתומי קרוביהם חנם דלאו כל כמיני' לומר בתורת הלואה כוונתי וכמ"ש בתרומת הדשן עצמו סי' שי"ז שאם דרך עשירי המקום לפרנס חתנם ובתם שנה או שתי' מותר על הקצבה שמקבלים עליהם לאו כל כמינייהו לומר בתורת הלואה פרנסתי וא"כ בנ"ד מכל הני טעמי אין כח לראובן להוציא מבן אחיו על מה שפרנס אותו. ועל הטענה הב' שטען שהי' משלח לאביו פרנסתו כמה שנים לכאורה היתה נראית טענה דהא כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד דטוען וז"ל אכלה שני חזקה בחיי אביהם מתוך שי"ל לקוחה היא בידי מאביהם נאמן לומר חוב יש לי על אביהם וכו' ע"כ. וא"כ לפ"ז כיון שהיה דר ראובן בבתים יותר מג' שנים בחיי יעקב ואין לדחות מטעמא דאין לבן חזקה בנכסי האב שהרי לא אמרו כך אלא כשהוא סמוך על שולחנו בלבד וגם אין לדחות מטעמא דחייב הבן לפרנס את האב וכדין עשה ולא ליפרע מנכסיו דהא איפסיקא הילכתא מס' קדושין כרב נתן בר אושעי' דאמר משל אב. אבל איכא טעמא אחרינא דהא ע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל שאם אכל שני חזקה בחיי אביהם שמתוך שי"ל לקוחה היא בידו נאמן לומר חוביש לי על אביהם אלא באומר חוב לי אצלו שהלויתי לו אבל באומר שלחתי לו לפרנסתו באנו לתשובת הריא"ף ז"ל שכתב שביתום אם לא אמר שבתורת הלואה היה מפרנסו דפטור וכמ"ש בשם ר"י שמפרש דעת הרי"ף אפי' בשיש לו דאמרי' דגמילות חסדים עשה עמו וכ"ש הוא במפרנס את אביו סתם דיותר גמילות חסד הוא עם אביו אע"פ שאינו חייב מן הדין אלא כשאין לו מהיתום שפרנס א' בתוך ביתו שהוא איש נכרי דאנן סהדי דלמצוה איכוון כיון דפירנס סתם דלא דמי לאיניש דעלמא וא"כ לאו כל כמיני' לאחזוקי בבתים מהאי טעמא וכ"ש שאפשר שמה שהיה משלח לא היה אלא מהשכירות שהיה דר בבתים חנם וכ"ש אם משיצאו מהבית בני ביתו של שמעון ודר בו ראובן עד שמת יעקב לא היו שלשה שני חזקה דמכל הני טעמי אין טענתו טענה. ועל הטענה הג' גם היא אינה טענה אם לא שהחזיק ראובן בחלק שמעון בחייו ג' שנים מדין מגו כמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל הא לאו הכי לא והנה בא בשאלה כי עד שמת שמעון היתה אשתו דרה בהם. הילכך אין לראובן שום חזקה שיהיה נאמן והדין עם היתום ונוטל חצי חזקות מורישו יעקב והעליה אם יברר שבנה אותה אביו משלו לבדו ואין כח לראובן להוציא ממנו לא בטענת מה שזן ופרנס אותו ולא בטענת מה שפרנס את אביו יעקב ולא מחמת החוב שטוען שהיה לו על שמעון זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

עא שאלה ראובן שהיה לו זכות ותביעה כפי דבריו אצל שמעון ולוי מוכסי המלך יר"ה מצד שארית חשבונות ודין דברים שהיו ביניהם ולא היה יכול ראובן להוצי' מהם מפני שהיתה ידם תקיפה והיו דוחין אותו בדברים טובים לסיבה מה ולימים שתקפה ידם עליו יותר כמו שיבא נכנסו אנשי שמעון ולוי שהיו מצויין באותו עיר עם ראובן הנז' ע"פ כ' שמעון ולוי הנזכר לדבר על לב ראובן הנזכר שיכתוב מחילה גמורה לשמעון ולוי הנזכר כדת וכהלכה שאם לא יעשה כן ימשך לו נזק והפסד רב מצד שמעון ולוי הנזכר כמו שהוא יודע והוכרח ראובן לשמוע לדבריהם ולכתוב לשמעון ולוי הנזכר המחילה הנזכר וכתוב בה מדעתו ומרצונו מחל ראובן הנזכר לשמעון ולוי הנזכר מחילה גמורה בלי אונס כלל בביטול כל מיני מודעות ופיסול עידיהן כדעת הרשב"א ז"ל ושלא לערער על מחילה זו מעתה ו"ע וש"ח על דעת הנשבעים באמת על כל הנ"ל. ועתה גברה ידו של ראובן הנזכר וחוזר לערער ולתבוע משמעון ולוי הנזכר והוציא מודעא שמסר מקודם בפני עדים על המחילה הנזכר ואמר להם לא נעלם מכס איך שמעון ולוי ידם תקיפה עלי כעת ומצד זה שמגזימים עלי רוצים אנשיהם אלה להכריחנו לעשות להם מחיל' ולכן מוסרני בפניכם. מודעא זו שאעפ"י שאמחול או אכתוב בבטול מודעות ופיסול עידיהן כדעת הרשב"א ז"ל וכו'. וגם שאפילו אקבל עלי כמה חומרות ושבועות על דעת רבים המפורשים לקיים כל מה שאכתוב עלי הכל יהיה כחרס הנשבר שאין בו ממש ומודע' זו שרירא וקיימא מעכשו לפי שאיני כותב המחילה הנז' כי אם שלא ברצוני מחמת אונסי מפחדתי מהם שידם תקיפ' עלי ואם לא אשמע לדבריהם ימסרו אותי ויזיקוני נזק גדול וכתוב שהכירו העדים באונסו ואף גם זאת תובע ראובן הנז' את אנשי שמעון ולוי המפשרים הנז' כי הם הגזימו עליו למוסרו עד שכתב המחילה הנז' ושהם חייבים לו כל הזכות אשר לו על שמעון ולוי מדינ' דגרמי. יורנו מורה צדק אם יש ממשות בתביעה זאת של ראובן עם האנשים המפשרים הנז' אשר לא יעצוהו לעשות כך ולכתוב המחיה הנז' כ"א מפני תועלתו כאשר יודה ראובן עצמו וא"כ אפילו שתהיה המחילה קיימת בד"ת והמודעא בטלה אין לו מקום לתבוע מהפשרנים הנז' כי הם לא תלו אותו עד שאמר רוצה אני ולא הפחידוהו בדבר שאפשר להם לעשות מצדם כי אם מצד שמעון ולוי ועוד שלא היה להם למפשרים הנז' שום תועלת להרע בפועל לראובן הנז' ולא היתה ההגזמ' כ"א להפיק רצון שמעון ולוי ולתועלת ראובן כנז' וע"ז אמרו עביד איניש דגזים וכו' כשאין נמשך שום תועלת למגזים ואפילו שהיו תולין אותו או מפחידין אותו בדבר שבידם ולא ביד זולתם לא דמי לשורף שטרותיו של חברו דהתם נושא ונותן ביד כדאסיקנ' גבי מוסר שצריך לישא וליתן ביד ולנ"ד דגריע' טפי ממלוה ע"פ הא בעינן לשאת ולתת ביד ולית'. ואעיקר' דדינ' יורנו אם המודע' הנז' תבטל המחילה הנז' לפי ששמעון ולוי טוענים כי הם לא תבעו המחילה מראובן שלא כדין והראיה כי תביעת ראובן עליהם אינה חוב ידוע לעדים הנז' או שטר חוב כתוב עליה רק שראובן הנזכר הוציא חשבונו כפי דבריו שעשה פזורים והוצאות במקומם בלי רשותם ולפי שהי' ראובן הנזכר אז בכל הימים ההם נתל' בא באילן גדול היו דוחין אותו בדברים טובים וגם נתנו לו כתב שיתפרע ממעות הנכנסים באותו מקום ולא הספיק עד אשר נקצץ האילן הנזכר ונפל אז פרסמו לו הענין ושלחו משם שיכתוב להם מחילה על הפחות כי הם אינם חייבים לו שום דבר מצד הדין אדרבא