מהר"ם אלשיך פב

תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאים הראשונים שעל דעת כלם החזירה והא א איתותב רב יהודה עכ"ל. הרי בפירוש דעת הרשב"א ז"ל דאפי' כתב לה מזון בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי וגרשה תוך הזמן והחזירה אין לה מזונות דכל זמן שאת עמי בהני נישואין משמע ולא מנשואין שניי' והביא ראיה מן הירושלמי. וכ"נ ממתני' דפ' המדיר דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום וכו' ר' יהודה אומר בישראל חדש א' יקיים וב' יוציא ויתן כתובה ובכהנת ב' יקיים ג' יוציא ויתן כתובה ופרש"י ז"ל כ"א ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו. ובכהנת שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי עכ"ל. הנה שאם החזיר גרושתו שאין הנדר חוזר למקומו. הילכך בנ"ד נמי אמרינן כשקבל עליו נזירות שאחר ו' חדשים שתדור עמו בעירו אחר נשואין על נשואין ראשונים קאמר ולא על שניים לפיכך אם יגרשנה ויחזירנה א"צ לקיים נדרו. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

סט שאלה ראובן היה לו ג' בנות ובן א' ובעוד חיים חייתו השיא בת אחד מהן והכניס עמה נדוניא כאשר הזמין לו השי"ת בין רב למעט אח"כ נפטר ראובן לבית עולמו וחיי לכל ישראל שבק ונשארו אחריו ב' בנות והבן הנזכר ועמדו ב"ד וקצבו עזבון ראובן ומסרוהו ביד אפטרופוס אמיד ופקח ופסקו לנזכר מזונות מדי שבת בשבתו ואח"כ מת הבן הנזכר ונשארו הנכסים והעזבון הנזכר ועתה טוענים השתי בנות כי רצונם להנשא מהעזבון הנזכר כאשר נשאה בת אחותה בחיי אביה או לפחות מה שלקחו ועשו תכשיטי זהב לחשבון עישור נכסי ולבשו התכשיטין ההם בחיי הבן וטוענו' לומר שכבר זכו כיון שברשות עשו ולא תטול הנשואה בתכשיטין אלו כלום אם יש ממש בדבריהם וגם אם יש כח ביד הבת הראשונה שנשאה בחיי אביה היא ובאי כחה לעשות חשבון מהאפטרופוס הנזכר כל מה שהוציא אחר פטירת הבן הנזכר וגם אם בעל הבת הראשונה יכול ליטול חלק שעולה לאשתו עם אחותיה ולעשות בהם עיסקא אחר שתתן לו אשתו רשות לעשות בהם חפצו ורצונו יורנו מורנו הדרך ישכון אור ועליכם תבא ברכת טוב

תשובה משנה שלמה שנינו פרק י"נ הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות ע"י הקטנות וכו' ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתן אין שומעין להן ע"כ וא"כ בהאי נדון כיון שמת הבן זכו שלשה האחיות כאחת מדין ירושה וחולקות בשוה דמה לי באות ליירש את אביהן או ליירש את אחיהן דלא פקעה ירושת הנשואה בחיי אביהן מהנשארות אח"כ. אבל אי איכא צד שאלה הוא אי קודם שימות הבן התחילו הקטנות לעשות מעזבון אביהן תכשיטי זהב וכסף ושמלות לצורך חופתן ולא הספיקו לגמור ולינשא עד שמת הבן אי אמרי' כיון דמן הדין היה לקחת עישור נכסי בחיי הבן מנכסי האב הוי זכיה במה שנטלו קודם מיתת הבן להפקיע מהנשואה מליטול כנגד מה שנטלו הנותרות בחיי אחיהן והיה סעד לזה מהא דאיתמר פ' מציאה האשה וז"ל מי שמת והניח שתי בנות ובן קדמה הא' ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתר' אמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסת וכו' ואת אמרת שניה ויתרה ופסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל כר' יוחנן שכתב וז"ל מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה אחת ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השנית לגבות עד שמת הבן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה עכ"ל. הנה שמה שקדמה ונטלה הא' זכתה והופקעה ירושת אחותה מכנגד מה שנטלה זו וא"כ ה"נ מה שנטלו מן האמצע בחיי הבן ג"כ נימא דזכו ולא תיטול הנשואה כנגדן. אבל לאו מילתא הוא דאי מאי דקאמר התם וקדמ' הא' ונטלה היה בלבד שנטלה מהנכסים ולא נשאת היה משם ראי' אבל מדברי הנ"י נראה דמיירי שנטלה ונשאת שכ' וז"ל ויתרה עישור נכסי ולא אמרי' תטול כו' אלא זו שקדמה ונשאת זכתה וכו' וא"כ בנ"ד כיון שהאחיות הקטנות לא נישאו בחיי הבן מה שהתחילו ליטול מן האמצע ולהכין חפצי נדוניא לא זכו אלא תיטול הנשואה בחיי האב בשוה עם הקטנות גם במה שהתחילו ליטול בנכסים בחיי הבן דדוקא כשנישאו הוא דזכו וה"נ מסתברא דלא אתי מה שנטלו מכח תקנה בעלמא ודחי לירושה דאוריתא אלא דמוציאין מידן ואם יכפרו אם יש לגדולה טענת בריא כנגדן משביעין ואם טענת שמא מחרים סתם עד יגלו הדבר ותטול הגדולה בשוה עם כל א' גם כנגד מה שהחזיק הקטנות. ועל הבא בשאלה אם יש בכחו ליטול חשבון מהאפטרופוס זה הכח הוא כולל אל שלשתן שיש להן להשביעו כדין כל אפטרופוס שמינו ב"ד. ומה ששאלו אם יעשה הבעל עסק מחלק המגיע לחלק הנשוא' אין בזה שאלה כיון שהאשה רוצה ואינה מעכבת לומר שילקח קרקע והוא יאכל פירות כדין כל נכסי מלוג. זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

ע שאלה יעקב היו לו שני בנים ראובן ושמעון ודינה וכלם היו דרים יחד בחזקת בתים של יעקב וכשנשאת דינה היתה דרה בבית אחד מחזקת הבתים הנז' וזה יעקב עקר דירתו משם והלך לו למדינת הים ונשארו בבתים ההם ראובן ושמעון. ושמעון הלך לו ג"כ למדינת הים והניח את אשתו ואת בנו דרים עם ראובן בבתים הנז'. וקודם שחזר שמעון לביתו נפטר וחיי לרבנן ולכ"י שבק ואשתו של שמעון כששמעה פטירת בעלה לקחה את בנה והלכה לבית אביה וכשנשאת בא ראובן ולקח את בן שמעון אחיו והביאו לביתו שהיה נער קטן ופרנסו וכלכלו עד שגדל ובתוך זה הזמן נפטר גם יעקב הנז' ואחר פטירת יעקב בא ראובן וגרש והוציא את אחותו דינה מן הבית שהית' דרה בו באמרו שהוא היורש וכשגדל בנו של שמעון תבע מדודו חצי חזקת כל הבתים מכח אביו שמעון והשיב לו ראובן שהוא פיזר עליו ממון הרבה עד שגדלו לכלכלו והלבישו. ועוד שהוא היה שולח לאביו יעקב פרנסתו כמה שנים. ועוד שאחיו שמעון היה חייב לו ק' סולטאניס ואיני רוצ' לתת לך חלק בחזקת הבתים הנז'. והשיב לו בנו של שמעון שאם הוא פיזר ממון עמו לכלכלו ולהלבישו וכן מה שהי' שולח לאביו יעקב כדי פרנסתו שעש' כדרך האנשים החשובים שעושים חסד עם המתים ועם החיים כ"ש שאביו יעקב הניח בידו קודם לכתו למדינת הים כמה מעות ומטלטלין. ועל מה שטוען ראובן שאחיו שמעון הי' חייב לו כמה מעות השיב בנו של שמעון כי אין לו ידיע' כלל בחוב ההוא עוד טוען בנו של שמעון שאביו שמעון בנה עלי' על הבתים הנז' ופזר שם מנכסיו ממון הרב'. ע"ז יורנו מור' צדק ושכרו כפול ומכופל מן השמים

תשובה תנן פ' שני דייני מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו וכו' ואר"י ב"ז יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי ואפסיקא הלכתא כחנן. וגרסינן תו התם תנן התם המודר הנאה מחברו שוקל לו שקלו ופורע את חובו וכו' ומקשו פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה ומשני א"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ע"כ וכן בירושלמי אמר רבה בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. והנה בסברא דתנן איכא פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד והיא סברת הרשב"א ז"ל שלא אמרו שהמפרנס את אשת חברו הניח מעותיו בקרן הצבי אלא במפרש ואומר לה שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דהוי כפורע חובו של חברו שהוא כמבריח ארי בעלמא אבל במפרנס סתם חוזר וגובה שכל המפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה עכ"ל הרשב"א ז"ל פ' אין בין המודר כאשר הביאה הר"ן ז"ל בכתובות וה"ה בהלכות אישות עוד יש סברא שני' והיא דעת ר"ח ור"ת דבמזונות האשה אפי' מן הסתם איבד מעותיו אבל היינו דוקא באשה משום דאין הדבר ברור שהי' מתחייב זה הבעל שמא היה יכול ליפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאת מי שממציא לה מעות כמ"ש התוספות ז"ל ומפרשי מאי דמוקי בגמרא מתני' דפורע לו חובו דמודר הנאה כחנן דמיירי במזונות אשתו דוקא: עוד יש סברא ג' והיא דעת הריא"ף ורש"י וריב"א ומהר"ם והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם דבמזונות האשה אפי' מן הסתם ובפורע חוב של כל אדם הניח מעותיו בקרן הצבי. וא"כ נפקא מינה דהמפרנס את חברו שאין מזונותיו מוטלי' על זולתו כאשה דלדעת הרשב"א ודאי חייב לשלם שהרי כתב שכל המפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וק"ו הוא ממ"ש במפרנס אשת איש סתם. ואפילו לדעת האומרים דאפי' במפרנס את אשתו סתם איבד מעותיו במפרנס איניש דעלמא חוזר וגובה דהא ה"ה פי"ב דאישות דחה סברת הרשב"א שמחייב במפרנס אשה סתם וקאמר בסוף דבריו ואפשר שדין הרשב"א אמת במפרנס איניש דעלמ' והכי משמע נמי מטעמא דר"ח ור"ת דעד כאן לא אמרו במפרנס אשת חברו אלא מטעמא דאפשר שלא היה בעל זה מתחייב דילמא הוה מצמצמא נפשה אבל במפרנס איניש דעלמ' ל"ל שלא היה מתחייב במזונות עצמו ודמי לפורע חובו של חברו דברי הנאתי' שחוזר וגובה לדעתם. איברא דלדעת רש"י והריא"ף והרמב"ם וריב"א ומהר"ם דאפילו בפורע חובו של חברו דהוי כמבריח ארי בעלמ' שלא קבל חברו ממנו כלום אלא שסילק מעליו אריא דרביע עלי' וממילא נהנה כמ"ש התוספות בכתובות אבל במפרנס את חברו הוי מהנהו ממש וסברא היא דהא המודר הנאה מחברו אינו יכול לפרנסו אבל פורע את חובו או אומר כל הזן אינו מפסיד או הולך אצל חנוני וכו' כמבואר בגמ' הרי דמפלגינן בין מפרנס ומהנה אותו להדיא לנותן ביד אחר וממילא נהנה חברו ואם ה"נ מפלגינן בין מפרנס את אשת חברו שמאליו מהנה את בעלה שעליו מזונותיה למפרנס את חברו ממש. והנה בעל תרומת הדשן סימן שי"ז על חתן ואשתו שנתעכבו בכית אבי האשה אחר הזמן שקבע חמיו לפרנס אותם אחר החתונה וחייב את החתן לפרוע לחמיו כל מה שפרנסו אחר הזמן הקבוע ביניהם כאשר האריך שם ויראה מדבריו שלדברי הכל המפרנס את חברו הוי בתורת הלואה אפי' מן הסתם אמנם אכתי איכא לפלוגי ולמימר דילמא הא דנ"ד שאני מחלת טעמי. חדא דהא יתום זה הוה בן אחיו ואומדן דעתא הוא דבחנם הוה מפרנסו דזילות' היא ומה גם אם איש עשיר הוא לקחת מידו מאומה. שני' שהרי לא הלך הנער מעצמו לביתו אלא הוא לקחו אליו כנראה מלשון השאלה ולא מסתבר שקראו אלא לגמול חסד עמו. ג' שהרי קטן הוה ואיכא למימר שאפי' אם המפרנס את חברו חוזר וגובה קטן שאני משום מצוה לאספו הביתה כי יתום הוא ובתורת חסד יאספהו אליו המקרב אותו. ונראה דטעמא דקורב' לא איריא דהא בתרומת הדשן בסי' הנז' במפרנס את בתו וחתנו דחה טעם