מהר"ם אלשיך פא

שכך הוא לקיחת הבית כשהמלך כועס על בעליו כמ"ש הרמב"ם כמו קטלי דקלי וגשרי גשרי ואחר שהעצה זכתה בד"ד אני נכסי העצ' נטלתי ומכחם אני בא ואין זה בין ישראל לחברי' אבל מה שאמרו בין ישראל לחברי' היינו בדין ישראל על חברו מבלי אמצעות המלכות בין שניהם בענינים שהם על דין המלכות שלא כדיני התורה וע"ז אמרו שאין לנו אלא דיננו. גם הפנה הב' שכ' החכם הזקן שעבר הרופא על תקנת רגמ"ה שלא לשכור בית גוי שדר בו ישראל עד מלאת לו שנה תמימה ליתא מכמה טעמי. חדא כי הנה אין ספק כי לא תקן רק כשהתוגר הוציא את ישראל הדר בו אך אם הדר יצא וגרש עצמו מהבית מעצמו ודאי שלא תקן ע"ז וא"כ איפה אמור מעת' כי גם אם ברשעו היה סבה שכלה גרש יגרשוהו מהבית או יחייב את ראשו לבעל הבית אם מלך או שר הוא וילקח ביתו וכל קנינו כנ"ד ודאי שלא עלה על לב רגמ"ה לתקן ע"ז דמה לי צאתו בבחירתו מה לי היותו מתגר' ברעה עד יחייב ראשו וגרושיו מאת בעל הבית. דהא אמתני' דפ' הפועלים דתנן גבי רועה הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אינו אונס גרסינן עלה בגמ' א"ל אביי לרבא אשכחי' רוע' וא"ל גנבא סדיא בדוכתא פלן יתבינן כך וכך גברי איכא כן וכן כלבי איכא בהדן כן וכן זוקתא פתקו לן ואזיל ושקל מני' מאי אמר לי' הרי הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים ע"כ ופרש"י ז"ל הרי הוליכן שהזכיר לו המקום והשיאו לבא ע"י שגדפו ע"כ וכן הביא דין זה הרמב"ם פ' ג' דשכירות וז"ל רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו ולהראותו שאינו חושש ממנו ואמר לו הרי אנו במקום פלו' וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא אותו הלסטים ונצחו ולקח מהם הרי הרועה חייב שא' המוליך את הבהמה למקום גדודי חיות ולסטים או מביא את הלסטים בהתגרותו למקום הבהמ' עכ"ל. הרי בפי' כי היותו מתגרה ברעה שעל ידי גדפו את הגנב גרם שיבא וליקח מהעדר במה שהכעיסו חשבינן כאלו הוליך ממש את הצאן אל החיה והלסטים א"כ הכא נמי דכוות' מה שהכעיס יוזיפא את העצה עליו עד נתחייב ראשו אליהם ונטלו ביתו נחשב כאלו הוא מעצמו הוציא את עצמו ויצא מביתו וחזקתו. ועוד שלא תהא תקנה דרגמ"ה גדולה מכל תקנות וגזרות הגמ' ומרגלא בפומא דגמ' תמיד מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ואין לנו מילתא דלא שכיח כנדון הזה דודאי לא אסיק אדעתי' דרג"מה לגזור על כיוצא בזה. ועוד דמאחר שלא תקן אלא כדי שלא יגרש התוגר את ישראל הדר בביתו מחזקתו כי ימצא מוסיף על שכירותו ויפסיד חזקת ביתו ממנו א"כ בנ"ד שהגרושין ונטילת חזקת הבית לא היה רק בדין שזכתה העצה בחזק' הן מדינא דמלכות' הן מחמת מה שהי' חייב להם כדכתיבנ' נמצא כאלו חזר התוגר וקנה חזקת הישראל ממנו ונתרוקן זכות הישראל מאותו הבית לגמרי בהא ודאי לא שייך תקנת רג"מה כלל. ועוד כי הלא לא היתה התקנה רק שלא ישכור ישראל בית תוגר שדר בו ישראל אבל אם התוגר נותנה במתנה לישראל אחר שידור בו חנם ודאי לא תקן ולא נאמר שלא יקבל האחר בשכירות בעלמא המתנה כדי שיתרצה התוגר לשוב להשכיר לראשון דהא לא אלימא תקנת רג"מה לעשות הטוב והישר עם הדר ראשונ' מתקנת חכמים בדינ' דבר מצרא לעשות הטוב והישר עם בני המצר ואעפ"כ במתנ' אין בה דין בן המצר ולא חייבו את מקבל המתנה שלא יקבל כדי שירצה למוכרה אל בני המצר כי יותר טוב וישר הוא אצל המקבל שיטלנ' חנם וא"כ בנ"ד נמי דכוות' והנה בפי' בא בשאל' כי העצה נתנה החזק' חנם אל הרופא בלא כסף ובלא מחיר אלא שהוא לא רצה ולא על שרצה לקיים בעצמו ושונא מתנות יחי' יאבד זכותו אצל יורשי יוזיפא וזולת זה יש חלוקים אחרים מטעם אומדנ' דמוכח לדקדק בכוונת התקנ'. וכלל גדול כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב דהלכות מלוה ולוה וז"ל ותקנת אחרונים אין מדקדקים בה להחמיר אלא להקל. וגם הפנה הג' והיא שעבר על איסורי קישור של הק"ק הנה זולת הטענות שכתבנו על השני' דשייכי נמי בהאי אמינא דעיקר תקנ' ליתא דהא לא תקנו אלא על מי שיש לו חזק' אך יוזיפ' ויורשיו אין להם חזקה כלל כי זכתה בו העצה מדינא דמלכותא ומחמת חובם. ועוד כי הלא אדרב' עיקר התקנה לא נעשת' רק מתגרת יוזיפ' שהי' מעליל עלילות ברשע וחומס ועושק חזקות שלא כדין ואיך הנס יהפך אל הרודף שמה שנעשה להנצל מרשעו יהפך לטובתו אך בודאי הגמור כי לא ע"ז וכיוצא בו כיונו חליל' כי כל ישעו וכל חפץ להציל מידי מרעים ולא להעביר מיד הזוכה בדין לתת לשורש נחש אשר לא כדת משה וישראל אחר שהעצה זכת' בחזק' לפי הדין כמדובר. גם הפנה הד' פנה הודה כי הלא לא חמד בית רע כאשר כתבנו כי לא בית יוזיפ' ולא בית יורשיו היה כ"א בית העצה בדין גמור ככל הכתוב וגם הוא לא חמדה כמפורש בשאלה כ"א שהעצה נתנוהו לו כי מצא חן בעיניהם. הנה כי ד' פנות הבית היה הנכשל בהם כדוד זכאי בדינו ופחז כמים החכם הזקן אך למותר ועל שרי קדש ראשי הק"ק לבקש מהרופא ימחול לו על עלבונו ולתווך ביניהם שלום. זה הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי

סח שאלה ראובן שדך אשה בח"י להוליכה לעירו בח"ל והתנו עמו שיקבל עליו נזירות שמשון שאחר ו' חדשים שיהי' בעירו עם אשתו אחר הנשואין שיבא עמה לא"י לדור בה כך וכך שנים וכן עשה שקבל הנזירות בלשון נדר בכל תנאיו ובהקרב זמן הביאה לא"י ראה כי אי אפשר לו להתפרנס בא"י כ"א בעירו שיש לו שם דרך להתפרנס בו בריוח יורנו הרב אם יגרש את אשתו ויחזור לכונס' אח"כ אם נתבטל אותו התנאי דמן הסתם לא היה התנאי ההוא אלא על נשואין ראשונים לא על השניים או דילמא אחר שעל זאת האשה היה התנאי מה לי בנשואין ראשונים מה לי בשניים

תשובה גרסי' בירושלמי דנדרים קונם ביתך שאיני נכנס נפל ובנה אותו אסור בו והביאו הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל נראה דלא אמרינן דכיון שאחר שנפל בנה אותו מחדש פנים חדשות באו לכאן אלא דעדיין הוי כדמעיקר' מקמי דנפל וא"כ ה"נ דכוות' אמרינן דאע"ג דגירש' כיון דהדר כנס' במילתי' קמא קאי ולא אמרינן פנים חדשות באו לכאן. איברא דהוה אפשר לחלק ולומר דלא דמי דהתם כיון דאפילו כד נפל לא נפק מרשותי' מש"ה במלתי' קמא קאי וביתו מיקרי אבל בנ"ד כיון דגירשה נפקא מרשותי' לגמרי בספר כריתות הכורת בינו לבינה הילכך כד הדר כנס' מילתא חדתא הוי ודייק הכי לישנ' דכתב הטור סימן רי"ו וז"ל קונם אני לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח כל זמן שהוא ברשותו אסור ואפילו נפל וחזר ובנה אותו אסור בו עכ"ל. הרי שכתב כל זמן שהוא ברשותו ואפילו נפל משמע דמטעמ' דעדיין ברשותו קאי הוא דאסור והיינו טעמ' כדכתיבנ': אלא שראיתי להריב"ש ז"ל דמדמי ההיא דירושלמי דנפל וחזר ובנאו לאומר ביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דיליף מההי' דירושלמי דכ' סימן שנ"ו דכי היכי דכי נפל וחזר ובנאו אע"ג דכי נפל מותר ליכנס שם דתשת' לאו בית הוא מ"מ כי הדר ובני ליה חזר לאיסורו כיון דלא אמר זה ול"א פנים חדשות באו לכאן דכוות' נמי בנ"ז כשחזר וקנאו חזר לאיסורו עכ"ל. הא קמן דלא שני לי' להריב"ש ז"ל בין אית' ברשותי' להיכ' דאפקי' מרשותיה: הן אמת דלעומת זה מצינו פרק המוכר תני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה מבנו אין לו עליו כלום אלמא דכל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ בנ"ד מנשואין הראשונים קאמר. אלא דמכ"מ קשיא הלכתא אהלכתא הך ברייתא וההיא דירושלמי ואי אתינן למשרי מהך בריית' תקשי לן ההיא דירושלמי. והנה הריב"ש ז"ל בתר דקאמר דהאומר לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דאסור מההיא דנפל וחזר ובנאו קשיא ליה ההיא ברייתא ומתרץ לה וז"ל וההיא דבן לוי דפרק המוכר לא דמי להא דמאי קא מדמי איסור' לממונא התם משום שיורא הוא וכיון שמכרו וזכה בו הקונה בלי שום שיור כשחזר הראשון וקנאו עם כל זכות השני קנאו דמה מכר ראשון לשני וכו' אבל גבי איסור' כיון שאסר ביתו עליו אע"פ שמכרו לא נתבטל האיסור על בית זה אלא מפני שאין עתה ביתו וכל שחזר להיות ביתו חזר בית זה לאיסורו עכ"ל. ולפ"ז לא קשו אהדדי ואיכא למילף לנ"ד דכיון דלאו ממונ' הוא אלא איסור' כיון דהדר כנסה הדר נזירות לאתריה. אבל מסתבר' דלא דמי האיך דביתך איני נכנס להא דנ"ד דהתם היינו משום שא שאסר ביתו על עצמו ומש"ה כל זמן דאיהי ביתו חוזר הבית לאיסורו אבל בנ"ד לא אסר אשתו על עצמו שנאמר שכשחזרה להיות אשתו חוזרת אשתו לאיסור' אלא את היין הוא דאסר עליו וישיבה בא"י ולא בעירו תנאה הוי כמי שאוסר על עצמו ככר זו אם יאכל זו שהראשון הוא חפץ הנדר והשניה תנאי כך אוסר היין אם ישב יותר מו' חדשים בעירו אלא בא"י וא"כ ל"ל שאחר שהחזירה חוזר האיסור אל היין הילכך כי היכי דבכל נדר אמדינן דעת הנודר ה"נ אזלי' בתר אומדן דעת הנודר דמן הסתם כשנדר וקבל הנזירות אדעת נשואין הראשונים כוון. ולא עוד אלא דמהא טעמא לא מיבעי' בהאי גוונא דנ"ד דלא קאמר כל זמן שאני עמך אלא אפי' היה אומר לאשתו כשקבל הנזירות הריני נזיר וכו' כל זמן שאני עמך ל"א כיון שחזר עמה חזר הנזירות למקומו דל"א הכי אלא באוסר הבית של חברו על עצמו שהאיסור שחל על ביתו חוזר וניעור כשחוזר הבית להיות ביתו משא"כ בנ"ז שלא אסר ישיבתו בח"ל ולא את אשתו על עצמו אלא שאסר היין ותלה הדבר בזה. וכ"נ מהרשב"א ז"ל דעלה דהא דתנן בכתובות פ' י"ב הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה ה' שנים חייב לזונה וכו' מסיים בה הכי והפקחים היו כותבין שאהא זן את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי עכ"ל המשנה ופרש"י כל זמן שאת עמי ולא אם אמות או תמות או אם אגרשך ע"כ. ועלה מייתי הר"ן ז"ל תשובת הרשב"א וז"ל וכ' הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בל' הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר וה"נ מנשואין הראשונים קאמר ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסי' התם כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים ה"נ מ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ כלומר לרב הונא דאמר בשילהי הכותב גבי מתני' דקטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה קיימא לא שאנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ה"ה לגרשה ואח"כ החזירה דע"מ כתובתה ראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולרב יהודה דאמר התם אפי'