מהר"ם אלשיך ז

ז"ל לסמוך עליהם לכתחילה שהרי התוס' כתבו בפירוש כאשר הזכרתי לשונם למעלה וז"ל האי חיישי' הוה ודאי כמו חיישי' שמא במי מילין כתבו ע"כ וכן הרא"ש ז"ל הוסיף והביא עוד שתי ראיות חדא מהאי דאמרינן חיישינן שמא באמבטי עיברה ומהאי דאמרי' חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ומתוך כך העלה שמותר בבת חורין בלי גט שחרור: והנה החכם המשיב הביא ראי' מן הסתום להכחיש המפורש כתב וז"ל דאמרי' התם דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב שם רשב"ם דהיינו טעמא דלא מהמנינן ליה במגו דאי בעי מגרש לה השתא משום דאם איתא דגרשה קלא הוה למלתא כדאמר בהאשה שנתארמלה וכ"כ שם הר"ן והריטב"א ז"ל וגם רבותינו בעלי התוס' כתבו זה הטעם ואם כן בנ"ד נמי אינו נאמן במיגו דאם איתיה דשחרריה קלא הוה ליה ולא דמי לזה בני כמו שכתבו התוס' דהתם לא שייך למימר אם איתא דאית ליה בני קלא הוה ליה דיכול להיות דיש לו בן ואין ידוע לעולם עכ"ל: הנה השוה החכם המשיב האומר גרשתי את אשתי לאומר שחררתי את עבדי והנה לפי דבריו קשיא הלכתא אהלכתא לדעת הרא"ש כי הנה הרא"ש ז"ל בפסקיו בי"נ פסק דהאומר גרשתי את אשתי אינו נאמן ובפסקיו פ' השולח פסק דהאומר שחררתי את עבדי אפי' כשהעבד מכחישו דנאמן ומותר בבת חורין. וגם החכם המשיב בשלהי תשובתו מעלה דלדעת הרא"ש א"צ גט שחרור באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני אלא לראי' בעלמא שהיום או למחר לא יחזור ויאמר לו עבדי אתה וא"כ לדעתו קשי' דהרא"ש ז"ל דידי' אדידיה

ועוד שהוא הביא בלשונו שגרושי אשה יש להם קול והיות לאדם בנים אין להם קול ומ"ה בגרושין מהימן ובבנים אינו נאמן. והנה בתחלה היה לו להוכיח ששחרור וגרושין דמו אהדדי לענין קלא ואח"כ ילמוד זה מזה דלא משום דאיכא מילי דדמו גטי נשים לשחרורי עבדים נדמי להו נמי לענין קלא דדילמא בגט אשה אוושא מלתא טובא. דהא בגט אשה נמי לא לכל מילי אמרי' אם איתא דגרש' קלא אית ליה דהא בשנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אפי' האומרים לא נתגרשה שרויים עמה בחצר מגורשת דעבידי אינשי דמגרשי בצנע' וכן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אפי' לינשא לרוב הפוסקים ואמאי נימא אם איתא דגרשה קלא הוה ליה אלא ודאי לא לכל מילי אמרי' הכי אלא כנגד מגו בעלמא לשוויי ליה כמיגו במקום עדים אבל כנגד עדי גרושין או כנגד חזקת אשה דאינה מעיזה לא אמרינן הכי והשתא אי אפי' בגרושין עצמם לאו טענה אלימא היא כ"ש דלא נילף מינה למקום אחר דדילמא לא אוושא מילתא דשחרור כגרושין ובפי' אמר דמהימן במגו כדכתיבנא האומר עשיתי פלוני עבדי וכו' דחיישי' שזיכה לו ע"י אחר ול"א אם איתיה דשחרריה קלא הוה ליה וכן בעבד שהשיאו רבו אשה כו' ובעבד שהניח לו רבו תפילין דיצא לחירות ולא אמרי' אם איתיה דשחררי' קלא הוה ליה אלא ודאי לא אלים קלא דידי' והוי כאומר זה בני דמהימן ול"א אם איתא דהוה ליה בני קלא הוה להו עם היות שהדעת נוטה דטפי אית ליה קלא לבני משחרור העבד. ומה שהביא מהרמב"ם ז"ל בה' נחלות וז"ל מי שהית' לו שפחה והוליד ממנה בן והי' נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחרר' הי' אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצוה הר"ז ירשנו ואעפ"כ אינו נושא ב"י עד שיביא ראי' שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהי' הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואצ"ל אם הוא מן המפקירין עצמם לכך הר"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרי' אותו הרי לך בפי' דכל היכא שהוחזק' שפחה בפנינו אע"פ שאומר האב שנשתחרר' אמו ואח"כ ילדה עכ"ל: והנה לפי מה שנראה שהי' הערעור אחר נשואין הנה כתבנו למעל' שדבר ברור הוא שהרמב"ם מודה שמותר בבת חורין מן הדין ולית דין ולית דיין דפליגי בהכי אלא הרמ"ה בלבד ולא שבקינן ודאי דכל הפוסקים משום ספיקא דהרמ"ה ובודאי בהכי הוא דאי קודם נשואין מאי הוה איכפת ליה דלא שחררינהו השתא אבל אפי' נימא דגופ' דעובדא כאשר בא בשאלה הי' דקודם נשואין הוה מה שאמר ששחררה אמינא דמהימן ולא פליג הרמב"ם דהא גמר' ערוכה היא עלה דעבד שנשא אשה בפני רבו וכו' דמסיק גמ' דלעבדיה לא מעבד איניש אסורא כ"ש הוא גופי' דלא עביד אסורא ואי אמר לשפחתו התקדשי לי ודאי אמרינן אי לאו דשחררה לא הוה מקדשה השתא כדכתיבנא לעיל ואם כן היכי סבר הרמב"ם דבאדם כשר שביק התיר' ואכיל אסורא אלא ודאי דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל אלא היכא שלא עשה הוראה במעשיו לגלות שכונתו שלא לשם זנות אלא שהי' משמש עמה סתם והיא בחזקת שפחה אבל כל היכא שיש ללמוד ממעשיו שהכוונה טובה ודאי אמרי' דשחררה וא"כ בנ"ד שאל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע גלוי לכל איש ישראל כי מאז נשא השפחה כל מעשיו וכל כוונתו הית' להכשיר זרעו ע"י שחרור להביא' לקהל ואי לא הוה משחרר' מאי הכשר זרעו הו"ל היעל' על לב שום אדם בעולם שטרח כל ימיו ומה גם איש חכם בוכה על משפחותיו ובמר נפשו נשא שפחה דאנן סהדי שכל ביאה וביאה כמו סער בנפשו כן היתה לו והיה סובל הכל באמת באמור הלא אשכח עצבי כי אוליד ואשחרר זרעי ואביאהו בקהל ה' ומי זה האיש יערב אל לבו להכשיר זרעו ע"י שחרור אדרבא היה משחית ומפיל הכל ולא די שהיה בלתי מכשיר זרעו כ"א גם היה פוסל גם שתי משפחות בישראל בהביאו בקהל עבד ושפחה אשר לא כדת זה לא חשב אנוש נמצא כי מה שבאיש זולתו הוא הוראת עבירה שהוא היותו בא על שפחתו סתם שעל כן מצריכ' הרמב"ם ג"ש הוא בנ"ד הוראת כשרות ומה גם כי מחשבה ודבור ומעשה היה בנושאו את השפח' מפורסם לכל שהיה לשם שמים לכוונת שחרור זרעו ממנ' וא"כ ודאי שהיה נאמן באומר ששחרר' דהאי חזקת כשרות שנודע במעשיו מרע ליה לחזקת עבדות זרעו ונשאר המגו. וכ"כ ה"ה בקושיא ובתירוץ וז"ל שמא יקשה אדם על רבנו שכתב שבנו משפחתו הרי הוא כנעני ממה ששנינו פ' השולח עבד שנשא אשה בפני רבו וכו' והקשו ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא פירוש שנושא שפחתו ואכתי תהדר קושיא לדוכתא ותרצו ברייתא כגון דאמר לה צאי בו והתקדשי בו פירוש זה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין אגלאי מילתא דלא שחררה קודם ובהא פליגי וכו' עד אלמא משמע דלא עביד אסורא דע"כ ל"פ רבנן אלא בדאיגלאי מלתא דקודם לכן שחררה כמו שנתבאר. ויש לי לתרץ דהתם הוא בשטר ארוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עלי' שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה בזנות עכ"ל

הנה בפירוש שלדעת הרמב"ם הכל תלוי במה שמשמע ממעשיו וא"כ בנ"ד ודאי שכל אשר חננו ה' דעה והשכל יכיר ממעשיו כי להשיא זרעו לשם אישות הוא רצונו וא"כ ודאי דמהימן לומ' דשחרר' והוא ע"ד מ"ש הרא"ש בלשונו שהעתקנו למעלה דאנן אזלינן בתר אומדנא דדעתא דודאי שחררי' ומותר בבת חורין כנז' לעיל עלה בהשיאו רבו אשה

והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים עלה דעבד שהשיאו רבו בת חורין ושהניח לו רבו תפילין או קראו לקרא בתורה כתב יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור וצריך לדעת מאי דעתי' בגט זה אם הוא להתירו בבת חורין או מספיקא כמו שכתב הטור