מהר"ם אלשיך עט

מלשון הרמב"ם והטור וסמ"ג ורבנו ירוחם מ"ש הריב"ש בפירוש דטעמא דחיובא דמאן דשהה בעיר י"ב חדש היינו במי שאנו מסתפקים אם בא להשתקע אי לא ואם כן בנ"ד דל מהכא חיובא מטעמא שהי' י"ב חדש בעיר דכ"ע ידעי בודאי דלא אתו להשתקע אלא להסתחר מפני שהמקום מקום ריוח וידוע לכל שאין דעתו להשתקע דודאי אין השהי' שם י"ב חדש או יותר מעלה או מוריד כלל אך במלוים ברבית נכרים בעיר אחרת יש סברא לחלק שיש בהם דין י"ב חדש שיורה צד קבע שהרבית נמשך אלא שאינו מנדון שלפנינו. וכ"ת א"כ מכ"ש דמחייבי לאלתר משום דקא פסיק לחיותייהו משום הא לאו מילתא היא שהרי כתב הרשב"א בתשוב' שאלה סימן תרס"ד וז"ל שאלת אם יכולין אנשי העיר לשעבד איש או אשה מעיר אחרת וממלכות אחד ועוסקים בארצם בנדוי או בחרם שיפרע במס מה שהם גוזרים עליהם אם לאו. תשובה שורת הדין נראה שאינן יכולין לשעבד אותם ולא להחרים אותם דכל שאינו בן עירם ואפי' הוא ממלכות' אינו חייב לתת בשום דבר עם אנשי עיר אחרת וזה מבואר מאותה שמועה דבבא בתרא אלא שברוב המקומות יש לכל עיר ועיר גבולות לשיתוף המס כפי שהאדונים מחלקים להם גבולות וכנהוג בכל ארצותינו לפי שהארץ של המלך היא והוא חלקתן להם אבל מממלכה אל מלכות אחר אין למלך רשות לחלק ולשעבד אלא שיכול לגזור שלא יחזור ולא יתעסק שום אדם בארצו אא"כ יתן כך וכך ובענין המכסים ושאר החקים שיש למלך על הסוחרים הנכרים בסחורותם שהם סותרים בארצו וזהו הדין שאמר בפ' ב' דב"ב בת"ר בר מתא אחריתי דשייך בכר"גא ולא שייך בכר"גא. ועקר דברי אלו מן היסוד שאמרנו שהרי אנו רואים כל עיר ועיר בגבולותיה שאנשי העיר סוחרים ומתעסקים בתוכה כאלו אמר המלך שאנשי העיר ההיא שמעלין לו מס או כר"גא יסחרו ויתעסקו בה. הרי לפנינו ב' דברים. א' אשר כתבנו בסמוך שבעוסקים בעיר אחרת אין חיובן תלוי בזמן אם שהה י"ב חדש שהרי הוא ודאי דלאו להשתקע מכווני. שני' בפירו' שכשהילך איש ועוסק בעיר אחרת מאותו מלכות כיון שפורע מס לאותו המלך שהוא מושל במקום דירתו ובעיר שהוא מתעסק שם שייך אכרגא מיקרי ואין יכולין לעכבו משום דפסיק לחיותייהו שהוא כאלו אמר המלך שאנשי העיר שמעלין לו מס יתעסקו במלכותו ושמה שאמרו בגמ' שייך בכרגא או לא שייך בכרגא היינו אם הוא מאותו המלכות ופורע לאותו המלך או אינו מאותו המלכות ועל היות ממלכות אחרת שהוא ענין השאלה ששאלו ממנו הוא שסידר להם שבתחלה מתרין אותם שלא יתעסקו בגבולם וכו' כמ"ש בתשובה וכ"כ רש"י ז"ל כמו שהעתקנו לשונו על שייך בכרג' האמור בגמ' וז"ל ואי שייך אכרג' דהכא שנותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת ע"כ הרי בפירוש שבנתינת מס למושל העיר תליא מילתא ולא בסיוע שמסייע להם במס המוטל עליהם וא"כ איפה כל היכא שמלך אחד מושל בעיר שדר בו ובעיר שהולך ומתעסק שם ופורע במקום דירתו למלך ההוא שייך בכרג' מיקרי שפיר' כי מושל העיר הזאת הוא וכן הביא מה"ר ז"ל בב"י תשובה וז"ל כתוב בתשובות שבסוף חזה התנופה דבר ברור הוא שכל אדם יכול לצאת מעירו לדור בעיר אחרת ואינן יכולין לעכב עליו מלבד וכו' עד ובארץ שכלם לשר אחד שכולם פורעים לו מס המוטל עליהם בני עיר אחת יכולים לעשות עיסקא בעיר אחרת אעפ"י שאינן דרים שם סברא ע"כ. וכתב עלה מה"ר זל"הה והיא התשובה להרא"ש שכתב רבנו בס"ס זה. וזה לשון התשובה שהביא הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יהודי שרוצה ללכת לכפר לדור שם להרויח ואומרים לו אנשי אותו כפר קמפסדת לחיותנו ורוצים להרחיקו מעל גבולם אין יכולים למונעו דלא קאמר גמ' אלא אדם הדר בעיר הזאת ובא להעמיד רחים או חנות במקום אחר ואינו שייך במס שלהם יכולים בני אותה העיר לעכב עליו אבל דבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכ"מ שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו וכי קנו אותו הראשונים בחזקה. הנה נמצינו למדין שבנ"ד אין לחייב את העוסקים בעיר אחרת מה מהמלכות עצמו לא מטעמא דדר בה י"ב חדש ולא מטעמא דפסק לחיותייהו כלל ועיקר כדכתיבנא אם לא בדברים הנוגעים. אל עסק הסוחרים כענין הטלת מטבעות חדשים משר העיר על הסוחרים וכיוצא בזה. ואין ספק כי כל גאוני עולם אשר קדמונו לא עלה על לב א' מהם לחייב את הבאים במלכות ממקום למקום וגם לא ראינו ולא שמענו מימינו מזקנינו ויושבי ארצותינו שהתעוררו בשום עיר ומדינה על דבר זה ולא דבר ריק הוא והיא משנה שלמה אך אין זה כ"א שכל קדמונינו זל"הה המה ראו כי לא היה דין מהני טעמי דכתיבנא או כיוצא בהם. ואם נאמר שלא דברו בזה מפני שראו המנהג פשוט שלא לתבוע א"כ גם זה טעם לפטור בנ"ד כי לא במקום ההוא ולא בזולתו נשמע כדבר הזה וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' שהזכרנו ע"ז שכל מקום ומקום נוהג כפי מנהג אבותיהם דנהרא נהרא ופשטי' ומה גם עתה שאין צורך למנהג כ"א משורת הדין לד"ה כמ"ש ושרי ליה מריה למי שנתעורר בדבר שהיא גרמת פרצה גדולה מהנגלות כעת זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי: סו שאלה ראובן קנה משמעון סחורה במנה באשריות ושמעון הא' היה חייב למלכות סכום גדול מאד ועתה נודע למלכות איך ראובן היה חייב לשמעון הנז' מנה ותפסו את ראובן מצד המלכות שיפרע מה שחייב לשמעון הנז' ובראות ראובן את עצמו נתפס מצד המלכות על המנה שהיה חייב לשמעון הנזכר ולא היה יכול לצאת מתחת ידיהם אם לא שיפרע המנה הא' טען ואמר איהו אינו חייב לשמעון כלום כי אם זאת הסחורה הנמצאת תחת ידו היא בתורת פקדון אצלו אם ירצו אותה יקחוה כי אין לו לשמעון שום זכות אצלו רק זאת הסחורה שהיא בפקדון אצלו. וכונת ראובן היתה כדי להציל קצת מהמעות בפורעו עם הסחורה בעין מה שלא היה יכול לעשות אם יפרע במעות באופן שנתפייסו מצד המלכות לקחת הסחורה אשר ביד ראובן ונתרצו בה. עתה בא שמעון וטוען כי מה לו לראובן לתת למלכות בעדו שום דבר כי היה לו לכפור בכל ואפי' שנאמר שלא היה יכול לכפור למה נתן ראובן הסחורה שלקח משמעון למלכות שהיה לו לתת המעות בעין כמו שהיה חייב לשמעון שעם זה היו מנקין מחוב שמעון המלכות המנה הא' ועתה בתתו הסחורה אין הדבר ברור בכמה ישומו הסחורה כי ישומו אותה פחות מערכה ממה שקנאה ראובן משמעון ועתה שמעון טוען שיפרע ראובן לו כל מה שישומו אותה בפחות ממה שנתנה לו וראובן טוען כי אפי' שהיה הוא פורע כל המנה למלכות לא היה ע"ז פורע כל חובו כי הוא חייב סכום רב וכפלי כפלים ע"ז ולא היה פורע בזה המנה וכל מה שעשה לא עשה רק להציל בעדו מה שלא היה יכול להציל אם היה פורע במעות בעין לכן יבא ויקח מה שהציל כי מזכין לאדם שלא בפניו וכו' והלה אומר לא אקח רק מה שיחסר מכל מה שישומו אותה מצד המלכות. ילמדנו רבנו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מאת ה' מן השמים

תשובה הנה לפי לשון השאלה שכתוב ולא היה יכול לצאת מתחת ידיהם אם לא שיפרע המנה הנז' נראה שהיה באופן שלא היה יכול לכפור וא"כ בטלה טענת שמעון שאמר שהיה יכול לכפור בכל וגם טענתו באומרו שהיה לו לתת המעות בעין המנה שהיה חייב לשמעון הנה אם עדיין לא שלמו ימי הקפת הסחורה אינה טענה כלל כי הדבר ידוע כי לא נתחייב בסך ההוא אלא אדעתא שישתמש בסחורה ובדמי מכירתה עד סוף הזמן כי ע"כ מעלים על שווי הנכסים בשביל ההמתנה וע"כ י"ל למה הייתי נותן כל המנה על סחורה שהיתה שוה שמונים ואני לא נתחייבתי מנה אלא בהנאה שהייתי משתמש בה עד סוף הזמן. ועוד כי אפי' היה אחר זמן הקפת הסחורה אינה טענה לומר כי עתה ישומו אותה בפחות משוויה כי הנה נותן אמתלא בדבריו שאדרבה עשה לתועלת שמעון כדי שירויח קצת מהסחורה ולתת אותה לשמעון וטוב לו זה שהיא הנאה בעין ממה שחושב בספק שלא ישומו אותה כראוי ואפי' יהיה ההפרש יותר איהו סבר שזה טוב לשמעון כי עתה יכול להסתיר באומר כי המנה שהודה להם שהיה חייב לא היה רק מהסחורה שמראה להם בלבד כי העלו דמיה להיותה באשראי משא"כ אם היה משלם המנה. וכ"כ הריב"ש על ראובן שראה שתפסו את שמעון למיתה מצד המלכות וכדי להציל מממונו שלא יקחוהו מצד המלכות לקח חפיסה מליאה חפצי זהב מבית ראובן והחביאה בבית לוי ונודע הדבר לגבאי המלך והפסידו ממון ללוי על שהיה בביתו ממון משל שמעון שהיה ממונו למלך וכתב הריב"ש ז"ל כי ראובן פטור שלא חשב אלא לעשות מצוה ולא להפסיד את לוי כוון וכ' שאפי' אין לו עליו תרעומת וא"כ ה"נ דכוותה. ועוד שגבאי המלך בדבר כזה באים בו יסורין ומכות והא קי"ל דבכה"ג אפי' הראהו נכסי חברו שבאוצרו הטוב פטור כדאמרי' בגמרא ההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרי ליה רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב אמר ליה. ה"מ היכא דלא אוקמיה עליה מעיקרא אבל היכא דאוקמיה עליה מיקלא קליי' ע"כ הרי שהמראה ע"י אונס פטור אפי' במראה בביתו ול"א ליה הוה לך לאתויי פורת' שלא יפסד הרבה אלא אמרי' כיון שאנסוהו בהיל ומראה מה שיכול ובנ"ד נמי כיון דאתו עליה באונס ל"א ליה למה לא שמת לבך שישומו לו הסחורה בפחות משוייה וכ"ש אם לא היו בידו מעות בעין שלא היה לו להיות תחת השבט עד ימצא מעות וכ"ש דבנדון כי האי איכא נמי טעמא דדינא דמלכותא ומה גם שהיא לתועלת המלך ודינא דמלכותא הוא לאנוס להוציא ממי שחייב לאשר חייב למלך ומדינא דמלכותא שכל מה שנתחייב ראובן לשמעון בטל וחוזרת הסחורה לשמעון נמצא שפרעו משלו מכל הני טעמי ג"כ דהדין עם ראובן. והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי

סז שאלה בעיר ואם בישראל במדינת אשכנז תחת ממשלת עצה של מ"ב יועצים וזקן אחד נתנה העצה ליהודים רחוב אחת ידורו כולם והבתים של העצה והדר בו יתן מס קצוב מבית דירתו כפי הבית בערך גודלו וטוב מקומו. ובא מלשין אחד ולקח חזקת היהודים מכל אשר בחר כפי רצונו ואלם היה וגבר. וקמו אנשי הק"ק ועשו קשר ביניהם שלא יקח שום בר ישראל חזקת חברו אף שהעצה תגרש האיש המוחזק בבית מ"מ לא יקחו שום אדם עד עבור ג' שנים וכל זה תקנו להציל נפשות ביתם וחזקתם מאיש המלשין הנזכר יוזיפא שמו. והנה ברוב הימים נהפך מזלו של יוזיפ' ונלכד ברוע מעללו ונגמר דינו להריגה ונתלה על עץ ואחר כך שרפוהו ולא נתנוהו לקבורה תהא מיתתו כפרה על כל עונותיו. והנה העצה לקחו ביתו וכל אשר לו כדין כל הרוגי מלכות