מהר"ם אלשיך עא

שיהי' אונס של פלא ומאי דקאמר ה"ה משמע דשוין הן היינו שמי שאומר כל אונס שיולד אומדן דעת הוא שלא בא למעט אלא דבר שהוא פלא וקאמר וה"ה לכל תנאי שגם בה אזלינן בתר אומדן דעתו דהיינו מה שהדברים ידועים שעליהם הי' התנאי נמצא שזה וזה שוין דבתרווייהו אמדינן דעתי' התם במה שהוא פלא והכא במאי דלפי הענין כיון בו והיינו דקאמר ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים ידועים שבגללן הי' התנאי כו'. וא"כ אדרבה מהרמב"ם ז"ל איכא למילף איפכא דכל היכא דלא כייל בתנאים כל אונס שיולד אפי' אונס שאינו פלא טענינן לי' אי אמדינן דעתי' דלאו להכי איכוון וא"כ בנ"ד אפ"ל דשוללים מן החוץ דשכיחי קבל עלי' אבל למרוד הבעלי ספינה לבלע ולהשחית שאינו מצוי כ"כ כשוללים הבאים מן החוץ דסברא היא דלא מרעי נפשייהו לא קביל עלי' וכ"ש שאפילו היה בדבר ספק מספיקא לא מפקינן ממונא כדכתיבנא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא ספיקא בתנאה לא מפקי' ממונא שכתב כלל ק"ב וז"ל ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהי' בכפר והתנו ביניהם וז"ל התנאי שלא יהי' אחריות על המוכר מאותו היין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד וגם לא יהא אחריות של הלוקח כ"א לענין הטעם בלבד כגון אם יחמיץ יהא באחריותו לדבר זה ועתה בא גוי אנס על הכפר לשלל וירא המוכר שמא ינסך היין והתרה ללוקח שימדוד היין קודם שיבא שם האנס ואמר הלוקח אין עלי אחריות כ"א לענין הטעם והמוכר טוען אם יתנסך יתנסך ברשותך כי מסרתי לך כבר המפתח ואין עלי אחריות אלא שבירת החבית ושפיכתה לכן אם יתנסך חייב אתה ליתן לי מעותי וכו' עד תשובה רואה אני התנאים שהתנו ביניהם המוכר שהתנה שלא יהי' עליו אחריות מאותו היין אלא אם תשבר החביות או תשפך בלבד ותנאי הלוקח שלא יהי' אחריות עליו מן היין אלא לטעם בלבד אם יחמיץ ואם יארע בו הפסד ניסוך לא פורש על מי יהי' אותו אחריות ואיכא למידק אחריות שבירה ושפיכה קבל המוכר בלבד ולא אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין ואיכא נמי למידק איפכא שא שאחריות הטעם קבל עליו הלוקח בלבד ולא קבל עליו אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין והואיל ואיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי אוקי ממונ' בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהם שעדיין לא פרע המעות ע"כ. הא קמן דהיכא דאיכא ספיק' בקבלת האונס לא מפקינן ממונ' הילכך בנ"ד נמי לא מפקינן מספיק' כדכתיבנ' והנה בתר דכתב הרא"ש ז"ל הלשון שהעתקנו מסיים בה הכי וז"ל ועוד כי הדבר מוכיח כן כי המוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכ' ושביר' ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי אלא שכתב אונס שפיכ' ושביר' דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו להזכיר בכתיב' אבל הלוקח לא קבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל בטעם ואין להכניס בכלל אונס זה שום אונס דאתי ליה מעלמא אלא לכל שאר אונסין נשאר ברשות המוכר עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו שמי שמקבל אונס על עצמו נכלל גם אונס אחר אע"פ שלא נזכר בהיות שניהם מסוג אחד כמ"ש דאונס שביר' ושפיכ' שהם דאתו ליה מעלמא כל אונס דאתי מעלמא דהיינו ניסוך אמרינן דמן הסתם קביל עלי' דמ"ש האי מהאי וא"כ נראה דכ"ש בנ"ד דהיכא דקביל עלי' אונס שוללים הבאים מן החוץ כייל נמי שוללים שמתוך הספינ' דמ"ש האי מהאי ואע"ג דשכיחי טפי לבא מהחוץ מלהיות שוללים מינ' ובה בההו' נמי דהרא"ש שכיחי טפי שפיכה ושביר' מניסוך. אבל לאו מילתא היא כלל דהא איכא לאקשויי עלי' וליטעמיך הרא"ש ז"ל פליג אגמ' ואסבר' אגמ' דהא קי"ל דאונסא דלא שכיח מצי טעין דלאו אדעתי' וכ"ת דלא אמרינן הכי אלא באונס' דלא שכיח כלל אבל ניסוך הוי אונס' דשכיח ולא שכיח וסבר הרא"ש ז"ל שבממון נמי לא מצי טעין לא היא שהרי, הרא"ש בעצמו כ' בפסקיו פ"ק דכתובו' דג' חילוקין הם אונס' דלא שכיח כלל אפילו בגטין אית טענת אונס אונס' דשכיח אפילו בממון אין בו טענת אונס שכיח ולא שכיח בממון מצי טעין בגטין אין טענת אונס וא"כ היכי קאמר הרא"ש דניסוך אסיק אדעתיהו בממונ' ולא גרע משכיח ולא שכיח. ומסבר' נמי לית' דמה ענין ניסוך גבי שפיכ' ושבירה וכי משום דשבירה ושפיכ' הוו מילי דאתו מעלמא משום הכי אמרינן דכל מאי דאתי מעלמא נכלל בכללם א"כ לא שבקת חיי לכל עושי שום תנאי שנכלול לו כל דאתי מעלמא ועוד שהרי בפירוש התנ' בלשון שלילה שלא יהא לו אחריות אלא משפיכה ושבירה ולא מדבר אחר ועוד דקאמר אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתיהו להזכיר וכו' דהא אדרב' משום האי טעמא ליפטר דלא אסיק אדעתייהו אלא ודאי טעמא דמילתא הוא במפורש בלשונו והוא שאם היה המוכר מתנה ואומר שמקבל עליו אחריות שפיכה ושבירה ולא הי' כתב מה שמקבל הלוקח אלא נשאר הדבר סתום ודאי שלא היה אומר הרא"ש שהי' הניסוך על המוכר משום שקבל שפיכה ושבירה דמה לתבן את הבר ומה גם ששפיכה ושבירה שכיחי טפי אבל טעמא דמילתא הוא משום ששניהם מיעטו בלשונם שהמוכר אמר שלא הי' מקבל אלא שפיכ' ושבירה דמשמע אבל לא ניסוך אלא על הלוקח והלוקח אומר שאינו מקבל אלא אחריות הטעם דמשמע אבל הניסוך על המוכר כמ"ש איכא למידק הכי ואיכא למידק הכי וא"א לומר שלא יהי' לא על זה ולא על זה דע"כ הוי על אחד מהם וא"כ אמאן תרמיי' אפילו שיהיה בלתי מצוי הוא מוכרח שהוא על אחד מהם אלא שהוא ספק על איזה משניהם ע"כ אמר מספיקא אין מוציאין מהמוחזק ועוד שאחר שהוא מוכרח שיהיה על אחד מהם נחזי אנן אהי מינייהו איכא סברא טפי למירמייה הוי אומר על המוכר שמה שקבל הוא מילתא דאתי מעלמא דמי לניסוך ולא אלוקח שמה שקבל עליו הויא מילתא דהוי מאליו בגופו של יין משא"כ ניסוך ומש"ה לא איכפת לן אי ניסוך הוי מילתא דלא שכיח דאעפ"י כן אנו מוכרחים לכוללו בתנאי או ללכת אחר המוחזק דא"א בשום פנים שלא יהיה על אחד מהם והשתא ל"ק מאי דקאמר אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו שהוא טענת הפכית דאדרב' מ"ה הוא פטור אלא כדאמרן שאפילו להוי דלא שכיח ע"כ על אחד מהם יהיה שא"א שלא יהיה לא על זה ולא על זה ואם כן אפילו שיהיה מציאות זר אחר שזה ממעט אותו מעליו וזה ממעט אותו מעליו ודאי שיהיה ראוי להזכיר אם יארע אונס זה על איזה משניהם יהיה אלא שלהיות בלתי מצוי לא הזכירוהו בכתיבה וזה מדוייק בלשונו פעמים שלש בפירוש הילכך נקטינן שלפי לשון שטר זה אין לחייב לה"ר יוסף כדכתיבנא דלא גרע הקמת בעלי הספינה להרוג ולאבד מאונס' דשכיח ולא שכיח ובממונא יש אונס בהכי. ואע"ג שחוזר ואומר אח"כ בשטר ונתברר ביניהם שאם ח"ו תארע שום תקלה בדרך באופן שלא יפרעו השט"ו וכו' שנראה שבא לכלול יותר מהנשמע מהאמור למעלה שהוא לרבות השוללים מתוך הספינה בעצמה זה א"א דהא לא ימנע בא להוסיף או לפרש אם בא להוסיף שמלשון הראשון אינו אלא שוללים מהחוץ ועתה בא להוסיף כי הא דתנן כתב בו מלמעלה מנה ומלמטה ר' הכל הולך אחר התחתון הרי כתבו הגהות בסוף הלכות מלוה ולוה דהיינו היכא דאי אפשר לקיים שתי הלשונות שלא יהיו סותרין זה את זה אבל היכא דאפשר לקיימן אפי' היכ' דשתי הלשונות מרוחקין זה מזה מקיימים אותם וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורח' הוא לסתור דבריו תוך כ"ד ע"כ. ואם כן בנ"ד אפשר לפרש שלא יהיו סותרין ולומר שמה שאמר שום תקלה בדרך באופן שלא יפרעו השט"ו וכו' היינו לומר שאם תארע שום תקלה ולא יתיר' על מ"ש למעלה אלא דוק' שתהיה באופן שלא יפרעו דהיינו שבירה או שיבואו שוללים אבל שוללים שלא יבואו אלא מתוכה לא ואם כן אין ראיה ממה שחוזר לומר שום תקלה ואם באנו לומר שבא לפרש אינו במשמע שמפרש על שוללים מבפנים שאין בו מלה שתורה על זה בייחוד. נמצא שעל פי השטר הזה הבא בשאלה אין דרך לנטות אחר זכות הלוקח להוצי' מה"ר יוסף המוכר. הן אמת כי ראיתי אחרי רואי שטר שני מאוחר לראשון כי הראשון בחמשה לסיון השמ"ג והשני בעשרים לסיון השמ"ג וכתוב בשני הלשון הזה קבלתי עלי אחריות אותן המעות שמכרתי לו בסך שט"ו גרושוש והאחריות שקבל עליו החכם ה"ר יוסף הנ"ל נתברר ביניהם שהוא בשבירת הספינה ח"ו או שישללוה ח"ו ולא באחריות אחר ע"כ. והנה מלשון זה משמע דלא קפיד שיהיו באים מהחוץ אלא שיהיו שוללים סתם ועל פי שטר זה נראה לחייב את ה"ר יוסף הנז'. ואף ע"ג שמהרי"ק שורש ז' על ראובן שנתפשר עם הקהל לפרוע בהוצאות צדקה כך וכך ואחר כך אירע פדיון שבויים ורוצה לפרוע כפי תנאי הצדקה כי פדיון שבויים צדקה היא וחבריו משיבים כי לא עלה על דעתם להשוות מדותיהם אלא בענין הצדקה הניתנית לעניים למאכל ולמשתה וכסות וכיוצא בזה שכן דרכם של בני אדם לקרא לזה צדקה סתם ולזה מעות פדיון שבויים השיב דאפילו את"ל דבלשון חכמים מקרי פדיון שבוים צדקה מ"מ ידוע הוא דבלשון בני אדם לא מיקרי' צדקה אלא מה שנותנים לעניים למאכל ולמשתה וכסות וכיוצא בזה וכו' עד ועוד בר מן דין ובר מן דין נל"עד מאחר שצדקת העניים תדירה ומצוי' בכל יום וצדקת פ"ש לא שכיח יש לנו לומר דכי אתנו שיפרע כל א' בהשוא' אמילת' דשכיח אתנו דהיינו צדקת העניים אבל לענין פ"ש לא אתנו ואפילו היה פ"ש במשמעות הל' כשאר צדקה משא"כ לפי הנלע"ד עכ"ל. הרי שכתב שאפילו נאמר שבכלל משמעות צדקה הוא פ"ש כיון דלא שכיח אמרינן דלאו בהכי אתנו ואם כן בנ"ד אף ע"ג דבכלל משמעות שוכנים סתם נכלל גם שיהיה בעלי הספינה אכתי איכ' למימר דכיון דלא שכיח יהיו השוללים בעלי הספינה דלא אתנו בהכי וליפטר ה"ר יוסף לשלם. אבל מלבד שהראיות שמבי' לא מכרען כלל דמייתי מההו' ארעא דאפיקו עלה נהרא ומההוא עובדא דשומשמין דאיסתכר נהר מלכא לאו ראיה כלל נינהו דהתם הוי אונסים זרים ורחוקים מאד מפ"ש ומהא דנ"ד וגם מה שהבי' מהרמב"ם ז"ל שכתב וה"ה בכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה וכו' לא אירי' דהתם לא מיירי בדבר שמשמעות לשון התנאי נכלל בלשון התנאי וכן מתשובה לר' יעקב שהבי' אחר כך גם כן אינה ראיה מהטעם הזה עצמו. גם דינו של מהרי"ק אינו דומה לנ"ד חדא דהתם גם שהפ"ש היא צדקה מ"מ ידוע הוא שבלשון בנ"א פ"ש אינו נקר' צדקה לפ"ש אם לא בלשון לווי צדקה של פ"ש לא צדקה סתם והרי זה דומה להא דתנן הנודר מן היין מותר ביין תפוחים משום שיש לו שם לווי וכן גבי זרק לה גט והיא בתוך ביתו והשאילה מקום בחנדו שאם נתגלגל ונפל ע"ג קורה או סלע רחוק ממנה שאם המקום שנפל אין בו ד' אמות על ד' אמות ואינה גבוה עשרה ואין לו שם לווי מגורשת ואם יש בו שם לווי אינה מגורשת הרי דכשיש בו שם לווי הוי כדבר בפני עצמו הילכך גם דפ"ש צדקה היא מ"מ אין דרך ב"א לקרוא לה סתם צדקה אלא בשם