מהר"ם אלשיך ו

כלם כופין את הרב בנדון דידן שיכתוב לו גט שחרור או מן הדין לדעת הרמב"ם והרמ"ה או מפני חשש עירעור לדעת הרא"ש

ועוד אני אומר דבנדון דידן אפי' לדעת הרא"ש צריך גט שחרור מן הדין דע"כ לא קאמר הרא"ש שנאמן הרב לומר עשיתי עבדי ב"ח אלא בעבד קנוי מן השוק דאומדן דעת הוא בודאי לא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהי' אמת אבל בבנו מן השפחה שיש לו הנאה בעדותו להכשיר את רעו או להליץ על עצמו פשיטא דלא נאמן. ועל זה ניחא לי מאי דקשה לדעת הרא"ש דס"ל שנאמן הרב לומר שחררתי את עבדי וע"כ מותר בישראלית ומ"ש מההיא דבעל שאמר גרשתי אשתי שאינו נאמן וכן מ"ש מן האומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר אשתו מהיבום כשיש עדים שיש לו אחים דלא [קשה[ כלל דשאני הכא דאומדן דעת הוא דודאי לא משקר שאין לך אדם מפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהוא אמת דאומדן דעת כזה הוי כאלו יש שם עדים ששחררו ומהני להוציאו מחזקתו

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבנדון דידן אפי' שיתן גט שחרור האב לבנים צריך שיביא ראי' שראובן נתנה לו במתנה משום חשש עירעור דשמא היום או מחר יביא ראובן ראי' שעשה מחאה בסוף כל שלש ושלש שנים ומחאה מבטלת החזקה וכל שיש חשש ערעור מרבו הראשון צריך שחרור מרבו הראשון. וזהו מה שנראה לעניות דעתי. הצעיר אברהם בן יעיש

הן ידענו כל זה על פי שאלת בעל הדבר ושם נאמר כי הערעור על השחרור ואשר הוזקק הוא לומר שכבר שחררן היה אחר שהשיאן וכן מפורש בעדות החכם המשיב הזה שאחר שהביא לשון הרמב"ם מפ"ד דנחלות כתב וז"ל ועוד שלא אמר כן אלא לאחר שעבר והשיאן לישראל באיסור ע"כ הנה העיד בפירוש שהשיא סתם ואחר כך היה מאמרו ששחררן נגד המערערין משא"כ בשאל' שקודם הנשואין שכתוב ועכשיו רוצה להשיאן יהיו אפס כל טענות המשיב נגדו. והוא כי הנה גמרא ערוכה היא פ' השולח אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר ר' עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור והקשה ר' יוחנן כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ותרצו כי אמרינן יצא לחרות כשרבו השיאו אשה וכתב עלה הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל בודאי אי לאו דשחררו לא הוה עבד איסורא בעבריה להשיאו אשה ונראה לי דהאי דמצריכינן ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנן אזלינן בתר אומדנא דדעתא דודאי שחררי' ומפקיעים אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנה וכן מוכח מההיא דהכותב שטר ארוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת ומשמע דאשתו היא בקידושין הללו דאי לאו דשחררי' לא הוה עביד איסורא וגם לא מצריך לה גטא דחירות' דלא חיישינן שמא יאמר לא שחררתי' עכ"ל וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב וז"ל בשרבו השיאו אשה דאי לאו דשחררי' לא הוה מעבד ליה איסורא וכ"כ הר"ן ז"ל אי לאו דשחררי' לא הוה מעבד איסורא ע"י וכ"כ הרב המגיד בפ"ד דנחלות על לשון זה וז"ל דאי לאו דשחררי' לא היה משיאו אשה בת חורין בעבירה ע"כ הנה דדעת הרא"ש ורש"י והר"ן והרב המגיד דעת' בפירוש דמחזקינן במשוחרר כיון שהשיאו אשה וכן נרא' דעת התוספות בפירוש שכתבו עלה דהא דתני' האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר וז"ל התוס' חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו עכ"ל. והנה ק"ו הדברים ומה באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח מבלי ישיאנו בת חורין אמרו דמחזקינן ליה בודאי משוחרר ומה גם עתה דהא והא איתנהו. וליכא למימר דמאי דמחזקי' ליה במשוחרר אינו להתירו בבת חורין אלא למקני נפשי' משעבוד' דהא הרא"ש ז"ל כתב עלה דההיא וז"ל פירוש ודאי זיכה לו כו' עד ואע"ג דאמרינן חיישינן הוא ודאי ומותר בבת חורין כדאשכחן בחגיגה חיישינן שמא באמבטי עיברה עכ"ל. הנה דתלי מאי דקאמר שמותר בבת חורין במאי דקאמר דחיישינן הוי ודאי והן הן דברי התוס' ומהם למד כדבריו ומה גם כי מראיתם מפורש שהודאי הוא לגמרי. וליכא מאן דכתב דהני ספיקא אלא הרמ"ה ז"ל כמו שהזכירו הטור הנה דכל הני רבוותא סברי דהשיאו רבו בת חורין מותר בבת ישראל בלי שחרור דמחזקינן ליה במשוחרר שלא הי' משיאו אשה בעבירה וכ"ש בנדון דידן שהשיאו וצווח כי כרוכי' דשחררן דמשגחינן ביה שאפי' לא הי' תועלת בדבר לא מחזקינן ליה לחוטא כ"ש היכא שכל ישעו וכל חפצו להכשיר זרעו ולעשות מצוה שאין לחשדו שאדרבה עשה עבירה

ומעתה אין צ"ל דהראיות הראשונות יפלו כי אם גם הראי' מהרמב"ם ז"ל מפ"ד דנחלות שהי' הראי' העיקרית שיש לחכם המשיב אינה כלום. והוא כי הנה קשה על הרמב"ם ז"ל ממה דאמרינן בגמרא עלה דהא דכתיבנא לעיל דבתר דמשני הכא נמי בשרבו השיאו אשה פריך ומי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא ופרש"י ז"ל ואיהו עביד איסורא שנושא שפחתו ומשני אמר רב נחמן הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ופרש"י צאי בו והתקדשי בו כלומר דאי אמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררי' מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וכו' והשתא קשה על הרמב"ם ז"ל דהא סבר גמרא שהמשיא אשה לעבדו אמרינן דמעיקרא שחררי' כ"ש הוא לגופי' דמי איכא מידי דלעבדי' לא עבד אסורא ואיהו עביד אסורא וא"כ היכי כתב הרמב"ם שמי שהית' לו שפחה והוליד ממנה בן שאינו נאמן לומר ששחררה. אלא ודאי שאני התם דלא עבד מעשה נשואין רק בחזקת שפחה היתה בביתו והוליד ממנה דמן הסתם היה דרך זנות אבל אם הי' משיאה בקדושין כדת משה וישראל ודאי דאמרינן דמעיקרא שחררה דבפירוש אמרינן בגמרא דאי אמר התקדשי בו דאמרינן דאי לאו דשחררי' לא הוה מקדשה וכן המשיא לעבדו או שפחתו דרך נשואין ואם כן פשיטא דבנ"ד שהשיא את שפחתו לב"ח ועבדו לבת חורין דאמרינן דודאי שחררינהו ופשוט הוא דאי לאו דשחררינהו לא הוה עביד איסורא ומה גם עתה שכל ישעו וכל חפצו לעשות ע"י מצוה דאנן סהדי דכל טצדקי דהוה אפשר ליה למעבד להכשיר זרעי' הוא עביד דאית לן למימר דודאי דשחררינהו כדאמרן. והנה כל זה הוא לפי מה שנאמר מתשובת החכם המשיב ומשאלת בעל הדבר שהערעור ואשר הוזקק לומר ששחררן הי' אחר הנשואין כי אז אמר ששחררן קודם שהשיאן כי מעשה שהי' כך היה שודאי הדין פשוט דמהימן. והדעת נוטה שכך הי' באמת שאם קודם נשואין היה מאי איכפת ליה לשחררינהו השתא ויסר מעליו את תלונות בני ישראל אלא ודאי שאחר מעשה היה וחש על העבר שהליזו עליו שבעבירה השיאן: אמנם אפי' תימא דמעשה שהי' כמו שבא בשאלה היה הדין עמו ג"כ דמהימן לומר ששחררן כפשטא דברייתא האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דאמר אם כשהעבד מכחישו כ"ש כשהוא מודה: ואין לבעל דין לחלוק מלישנא דחיישינן דספיקא איכא דליכא מאן דסבר הכי אלא הרמ"ה ז"ל כדבעינן למימר קמן כמו שהביא הטור אמנם כדאי הם התוס' והרא"ש