מהר"ם אלשיך סט

והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמו אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלגא מורין כב"ש ופלגא מורין כו' אבל ב' ב"ד בעיר אחד הללו מורין כו' לית לן בה ע"כ. ובהכי מסתייע הרד"ך לדחוק לישנא דהרמב"ם ז"ל. איברא דלדידי לק"מ דאע"ג דדחי ליה רבא ומוקי אוקמתא אחרית' לא איתותב אביי ואדרבה סוגייא דגמר' אליבא דידיה אתיא דגרסינן בתר הכי ת"ש במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת לעשות ברזל. במקומו של ר"י הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. במקומו של ר"א אין במקומו של ר"ע לא דתניא כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת והאי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ודקארי לה מאי קארי לה סד"א משום חומרא דשבת כמקום א' דמי קמ"ל ת"ש דר' אבהו כי מיקלע לאתריה דריב"ל הוה מטלטל שרגא וכי מיקלע לאתריה דר"י לא מטלטל שרגא והאי מאי קושיא ולא אמרינן מקומות שאני אנן הכי קאמרינן ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי ע"כ. ואיכא למידק אשמעתין דבתר שדחה רבא מילתא דאביי מחמת קושי' ואסיק רבא דלאו במקומות תליא מילתא אלא בב"ד דב' ב"ד בעיר א' לית לן בה מאי הדר מקשי ליה גמרא לאביי דהא הני תרתי פרכי דגמרא לרבא ל"ק דאפילו למאי דקאמר בגמרא דסבר המקשה דמשום חומרא דשבת כמקום אחת דמי לא קשי לרבא דהוא נמי ה"ק דבעיר א' ב' ב"ד הללו מורין כב"ש והללו מורין כב"ה ל"ל בה אלא ודאי דלאביי פריך והשתא קשה דבשלמא אי לא איתותב אביי לא הויא תימא מאי דאקשי גמרא ופריך אליביה אבל כיון דמחמת קושיא דחה ליה רבא ואוקי אוקמת' אחריתי אמאי קא טרח גמרא לאקשויי עליה ולשנויי אליביה ועוד דהל"ל הא אביי מקומות קאמר מדלא קאמר הכי אלא מאי תיובתא מקומות שאני משמע דסתם גמ' סבר הכי דבמקומות תליא מילתא והיינו כאביי והא אידחי ולא עוד אלא דכללא הוא בעלמא דהלכתא כאביי ביע"ל ק"גם והא לאו מינייהו הויא. וא"כ לא קשי עליה דהרמב"ם היכי פסיק כאביי דהא משמע ליה דגמרא הכי ס"ל והכי סבירא לי בדוכתא אחריתי לתרוצי אליבא דהרמב"ם ז"ל בכה"ג גבי ההיא מתני' דפ' האומר בקדושין האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' קא בעי גמרא מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין אימא מציעתא מת האב ה"ז מקודשת והא לא אמר אין אלא ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא וכו' ומוקי ע"מ שישתוק ור"י בר אמי אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי עד שירצה אבא ע"מ שלא ימחה ע"כ בגמ' והרמב"ם ז"ל פ"ז דאישות פסק דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין ואע"ג דאידחי בגמרא מחמת קושיא ואוקמוה בע"מ שישתוק או שלא ימחה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב ה"ה דהרמב"ם ז"ל סביר' ליה כתרתי אוקמתי דגמ' שישתוק או שלא ימחה משום דעד שיאמר אין אידחי בגמרא וא"כ קשי' להרמב"ם ז"ל דפסק מאי דאידחי בגמרא מחמת קושיא אבל מיסתבר לי דהרמב"ם ז"ל ראה סוגיא דגמרא סתמא במקום אחר דירצה או לא ירצה ורצה ולא רצה שיאמר אין משמע ופסק הכי והיא פו"ק דקדושין עלה דההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכא אתא ההוא גברא רכף ווושכא מינה וכו' איתיביה רבא וכו' ומשני ר"נ התם בדשדיך ומינא תימרא דתניא אמר לה ניכסי סלע זה שאני חייב ניני וחזר ואמר לה בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפי' רצתה א"מ מאי רצתה ומאי לא רצת' הונימא רצת' דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקא הוו קדושין ליתני מקודשת סתם אנא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא ע"כ הרי דנא אסתפקא ליה נגמר' בלישנא דרצת' אי הויא שתיקה או דאמרה אין אלא דפשיט' ליה לגמ' דודאי היינו דאמרה אין אלא בלא רצתה מספקא ליה והיינו סתמא דלא כהא דדחי פרק האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת דלא הוי שיאמר אין מש"ה אפשר דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דכיון דסתם גמר' בפשיטות ס"ל הכי והוא משמיה דר"נ דהלכה כוותיה הכי נקטינן אע"ג דאידחי בפ' האומר וא"כ ה"נ דכוותא נימא דהרמב"ם אע"ג דדחי רבא סברת אביי כיון דחזינן דגמ' פריך ומשני אליביה דאביי כוותיה נקטינן. הרי דמאן דמסייע סברתיה דשתי קהלות בעיר א' כב' עיירות רמו מסברא דרבא קשי' ליה מהרמב"ם וסמ"ג ז"ל וכבר כתבנו דגם לכל שאר הפוסקים דסברי כרבא לא דמי לנ"ד כדכתיבנא. ועוד שאחר שהרמב"ם ז"ל תני טעמא משום מחלוקת שלא ירבו מחלוקת בישראל ע"י שנוי המנהגים א"כ מה מעלה או מוריד חילוק בתי תפלה אם חילוק ההסכמ' היה בדבר התלוי תוך הב"ה היה מקום לומר שלא יהי' מחלוקת שאין לו רואין במה שמשנים אלו אבל אם התקנה היא במה שאינו תוך הב"ה כענין העמדת שערים ושיעור מידות שבני קצת קהלות ימכרו בשער א' ושכנו שהוא מב"ה אחר ימכור בשער אחר וכיוצ' בתקנות דומו' דומו' לזה האם לא ירבו המחלוקת עד אין קץ מה יתן ומה יוסיף היותם מב"כ מוחלקים אם במקום החילוק הם סמוכים. ועוד שהרי הביא רב"י נתיב י"ב תשובת הרשב"א ז"ל שלמד מהירושלמי שאם על דבר ידוע ביררו הציבור אפי' איש א' מה שעשה עשוי ואין כל הציבור יכולים לזוז מאשר עשה אבל אם ביררו אנשים על דבר ידוע אלא שיש טובי העיר ממונים לפקח על עסקי העיר סתם אז אם עשו מדעתם איזו הסכמה מעצמם אם היו שבעה מה שעשו עשוי ואין בני העיר יכולים למחות. וא"כ אמור מעתה בטבריא דרך משל דהוו בה תלת עשר ב"כ כדאמרינן בברכות והשבעה טובי העיר שחידשו תקנה מדעתם הם מהשבעה בתי כנסיות למה לא ימחו בני הששה בתי כנסיות הנותרים וכל שכן בביתר שהיו ת' מאות בתי כנסיות ובירושלים כמנין מלאתי אלא ודאי דלא בבתי בנסיות תליא מילתא אלא בכללות העיר. ואין לומר שלא אמרו בירושלמי אלא בעיר שיש בה ב"ה א' בלבד דאי אפשר שהרי ז"ל הירושלמי ג' מבית הכנסת כב"ה שבעה מבני העיר כבני העיר ע"כ. ואם אית' מאי איכא בין ב"ה לבני העיר הא והא חדא מילתא היא וכ"ת דמאי דקאמר שלשה מבית הכנסת היינו לצרכי ב"ה ומאי דקאמר מבני העיר היינו לצרכי העיר א"כ היל"ל שלשה לצרכי בית הכנסת ושבעה לצרכי העיר אלא ודאי שבני העיר כולל בני ב"כ רבים וה"ק לצרכי כל ב"ה שלשה לצרכי העיר שכולל צרכי כללות בני הב"כ שבעיר לתיקוניהם צריך ז' אפי' יהיו י' ב"כ מה שעושים ז' טובי העיר סתם עשוי. ומה שנתלו בתשובת הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל כי מה זכות וחוזק יד יש לקהל א' על אחר ואפי' הרבים על היחיד ע"כ כי לדעתם פירוש דבריו הוא שאין כח לבני ב"ה אחד על בני ב"ה אחר ואפי' לבני ב"כ רבים שבעיר אחד על בני ב"ה א' ותמהני עליהם שלא חשו אל מה שדבריו אלה באים על מה שדבר ממקומות מוחלקים ועלה קאי מאי דקאמר כי מה זכות וכח וחוזק יד יש לקהל א' על אחר וכו' שהוא על בני עיר א' שהם קהל א' על אחר או לקהלות רבים של עיירות רבות על הקהל יחיד בני עיר א' והוא שנמשכו אחר ל' בני אדם בזמנינו זה שקורין קהל לבני ב"ה אחד ולא לכוללות בתי כנסיות רבים שבעיר אחד אך לא כן בלשון גמר' או הפוסקים כי לבני ב"כ רבות שבעיד אחד קורין קהל או צבור. ויעיד על ל' הרשב"א הוא עצמו שהרי בתשובה שהזכרנו למעלה שהביא רבינו ירוחם מהרשב"א שאחר שכתב שלבית הכנסת צריך שלשה ולצרכי העיר צריך שבעה כתב וז"ל ואם העמידום או מינום בסתם לפקח על ענייני הציבור או על ענייני אותו ב"ה אין גזרתם וחרמם ומה שיעשו כלום עד שיהיו שנשה מב"ה ידוע כלומר מאותו הב"ה או ז' מן הצבור על הציבור ופחות משלשה ב"ה ידוע אין יכולין למנות בסתם אנשי אותו ב"ה על כל ענין אותו ב"ה וכן הציבור על כל עניני הצבור בפחות מז' עכ"ל הרי מודה באצבע שקורא ציבור על בני ב"כ כלם שבעיר ועל ב"ה ידוע שבבתי כנסיות העיר שמנו שלשה יכולים לחזור על הנוגע לצרכי הב"ה ההוא מה שאין כן לכללות כל הבני כל הב"כ שבעיר על עסקי העיר שצריך ז' ועל צרכי העיר שכולל כלס קרא ציבור והביא ראיה מהירושלמי שאומר וז"ל ג' מב"ה כב"ה ג' מבני העיר כבני העיר הנה כי למה שקרא הירושלמי בני העיר קרא הרשב"א צבור וא"כ גם בתשובה ההיא שכ' ומה זכות או חוזק יד יש לקהל א' על א' היינו בני עיר א' על בני עיר אחרת ומה גם עתה שהדבר ברור מדבריו ששתי בתי כנסיות בעיר אחד לא עלה בדעת שיחשבו לשתי עיירות שעד כאן לא קאמר אבל מקומות אחרים יש שהקהלה ראשיה שיגזרו על בנותי' וכו' אלא מעיר שהיא ראש' לעיירות שסביבותיה אבל בעיר עצמה בין בני ב"ה אחד לאחר לא עלה על נב ולא דחה הרשב"א אלא מעיר גדולה אל בנותיה אבל בעיר מינה ובה לא אינה הרשב"א דודאי כופין הרוב אל המיעוט ואם אית' ליפלוג וניתני בדידה ונימא דאפי' בעיר אחד אין כופין כל שכן בשתי עיירות אלא ודאי דבהכי ליכא מאן דפליג דמאי דחלק על המנהג שהיו כופין העיר הגדולה אל בנותיה ואמר דמה זכות וחוזק יד יש לקהל וכו' לא אמר ודאי אלא על המנהג שהזכיר שהוא לכוף עיר אל עיר אחרת וברור הוא. והנה הרד"ך בבית י"ד כתב דהיכא דאיכ' מיגדר מילת' יכולין רוב הקהלות לכוף את מיעוט הקהלות אבל היכ' דליכא מיגדר מילת' אי איכ' רווחא להאי ופסידא להאי אין יכולין לכוף הרוב את המיעוט והוא משום שנמשך בזה אחר סברת (ור"י] מהר"ם ט"ע דסברי כלשון השני של ר"ת דמאי דקאמר רשאין אלהסיע קאי ולא אלהתנות ומיירי היכא שכבר קדם המנהג מעיקר' מדעת כלם אבל לכתחלה אין יכולין לחדש אלא מדעת כלם כא' והנה כתבנו כי הירושלמי ועשרה גדולי עולם דעתם דלכתחלה יכולים כפשטא דבריתא דרשאין בני העיר להתנות על המדות והשערים אע"ג דאיכ' רווחא להאי ופסיד' להאי וטעמא כמ"ש למעלה שכך הם טובי העיר בעירם כגדולי הדור אל הכל ועוד כי מן הסתם אין עושים רק לתקון הכולל וגם שיגיע הפסד לפרטים לית לן בה. ומינה לכל הסכמות הקהלות שכל הסכמה שעושים ממוני הקהלות לתקוני העיר שדרכנו היום בכל גלילות ישראל שמתקבצים ממוני א' או שנים מכל קהל וקהל שבעיר למעמד והן הן טובי העיר ואם רוב הממונים של רוב הקהלות יסכימו דבר אחד כופין את מיעוט הקהלות לעשות התיקון ההוא או לגדור את הגדר ההוא כמ"ש שהולכים אחר הרוב ובדבר הזה ישפות שנלם על ישראל ועל רבנן. והנה זה ימים מצאתי און לי שראיתי למהרי"ן לב שהחזיק דין זה בפשיטות שכתב בתשו' ז"ל ודאי דהכי הוא לפי סברת הרשב"א וכמה מהפוסקים דס"ל שהרוב יכולין לכוף את המיעוט ואפי' בדבר דלא הוי מיגדר מילתא וכמו שיש בזה כמה תשובות דכי היכי דרוב הקהל יכולין לכוף את המיעוט ה"נ רוב הקהלות לקהל אחד עכ"ל. וכן ראיתי