מהר"ם אלשיך סח

אומנותם אינו שיכולים לעשות הם מחדש אלא מדעת כלם אבל טובי העיר לבדם לא ומה שאמרו רשאין לא קאי אלהתנות על המדות אלא אלהסיע וכו' שהוא לקצות על מנהג שקדם כבר וכתב מהרי"ק שר' אמי ור' אסי שהיו בי דינא רבה לאפקועי ממונא לא היו יכולים לקצוב על המדות ועל השערים לשנות על הקודם ומי יאמין לדבר הזה שמי שיש כח בידו להפקיר הנכסים בידים כדילפי בגמ' מפסיק יחרם כל רכושו לא יהיה להם כח להתקין שער על תומי וכרתי דמאי דהוי פסידא להאי היינו ממילא ואינו בידים. ועוד שהוא לומד מר"ת והוא אומר ממש בהפך שהרי אחר שכתב ר"ת וז"ל דהאי רשאין אלהסיע קאי פירש היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח לבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו הוקשה לו על עצמו למה לא יתנו טובי העיר מתחלה על המדות אע"ג דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי והלא הפקר ב"ד הפקר השיב וז"ל ודקאמרי' הפקר ב"ד הפקר כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא פ' השולח ע"כ. הרי ברור כשמש בחצי השמים שאין כח להתנות מתחלה על המדות דהוי רווחא להאי ופסידא להאי אלא בב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא וא"כ מאין יצא לו למהרי"ק מכח ר"ת לומר שאפי' ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא לא אלימי לעשות תקנה מחדש על המדות והשערים והפועלים. וא"ל שאמר כן אליבא דמהר"ם ולא לדעת ר"ת שהרי כל עצמו דמהר"ם לא בא אלא לפרש דעת ר"ת וכ"ת דהא ראה סתירה דידיה אדידיה שתחלה אמר שכח טובי העיר הוי ככח גדולי הדור ואח"כ אמר שאין טובי העיר יכולים להתנות מתחלה על המדות א"כ גם גדולי הדור לא יהי' להם כח והוצרך לומר שלהפקיר בידיה גרע מתקנת המדות לגדולי הדור אבל לאו קושיא היא כלל דהא לדידיה תקשי ליה נמי מר"ת מדידיה לדידיה דהא מעיקרא קאמר ר"ת רשאין וכו' שנעשין מדעת כל טובי העיר שהוא כי תקנות המדות והשערים נעשו מדעת כל טובי העיר וכל כמינייהו ואח"כ כתב דלאו כל כמינייהו אלא מדעת כל אנשי העיר שאין כח לטובי העיר להכריח את א' מבני עירו וכן מה שפי' הר"ם מתחלה דטובי העיר הוו כגדולי הדור ואח"כ ר"ת עצמו אומר בהפך כי להתנות מתחלה אין יכולים אלא גדולי הדור דהפקרן הפקר אבל לא טובי העיר אבל קושטא דמילתא הוא דהרי לישני הוו אליבא דר"ת ללשון ראשון הוא דרשאין קאי אלהתנות כפשטא דבריתא דיכולין טובי העיר להתנות על המדות לכתחלה בלא דעת כל העיר והל' אחרון שמצא המרדכי בשם ר"ת הוא בהפך דרשאין קאי אלהסיע אבל להתנות על המדות טובי העיר מעצמן בלא דעת כל העיר אין להם כח משום דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי ואין כח לזה אלא לב"ד גדול שהפקר ב"ד הפקר ועל לשון הראשון הוצרך הר"ם לתת טעם לר"ת למה יתקנו טובי העיר מתחלה כיון דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי ואמר שיש להם כח בעירם דגד ולי הדור להפקיר אבל מ"ש אח"כ שאין לטובי העיר כח להתנות מתחלה על כל בני העיר משום דלא הוו כגדולי הדור היינו ללשון אחרון ותו לא מידי

ועוד דחק עצמו מהרי"ק שכתב שמה שאמרו פרק השולח דילמא כי תקון הלל פרוזבול לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא כתב דלאפקועי ממונא דפרוזבול משום דהוי פרוזבולי ובוטי אלימי לאפקועי אבל לתקן תקנה כגון על המדות וכו' וכיוצא דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי לא אלימי ב"ד דר' אמי ור' אסי ונראה דהוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דהא בגמ' קא חשיב לפרוזבול כנוטל ממון שלא כדין בחזקה דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנה דדייני ופרש"י ז"ל לשון חוצפא שנוטלין ממון שלא כדין בחזקה ע"כ ודבר ברור הוא שלהתנות על המדות וכו' שהיא תקנה דאית בה רווחא להאי ופסיד' להאי גריע מנטילת ממון שלא כדין בחזקה וגם ראיה מהרמב"ם ז"ל שפ"ט דשמיטה כתב שאין כותבים פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כר' אמי ור' אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם ובפי"ד דמכירה כתב דרשאין בני העיר להתנות על המדות וכו' דהיינו טובי העיר שאם הוא כל העם מקצה פשיט' ואם איתא דפרוזבול קיל מהתנות על המדות היכי התם לא סגי אלא בב"ד דר' אמי ורב אסי והכא טובי העיר שבכל מקום יכולים לעשות אלא ודאי דהפקעת פרוזבול אלימא. וכן הריב"ש ז"ל שהעתקנו לשונו למעלה חילק הפך מסברת מהרי"ק שכ' וז"ל דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיר ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושים בני העיר לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דר' אמי ודח אסי ועדיפי מינייהו עכ"ל. הרי שגדול כח הפקעת ממון גבי פרוזבול מתקנות בני העיר. וגם מהר"ם עצמו שהביא הוא כתב איפכ' שלמד מר' אמי ור' אסי שהם גדולי הדור לטובי העיר שכמו שיש להם כח להפקיר גם טובי העיר בעירם ולמהרי"ק אדרב' איפכא הוי גדולי הדור אין להם כח לתקן היכא דהוי רווח' להאי ופסידא להאי דהיינו לתקן לכתחלה שערים ומדות ולאפקועי ממונא יש להם כח ואיך נותן טעם שמה שנעשים התקנות ההם ע"י טובי העיר הוא משום דהוו בעירם כגדולי הדור. נמצא קצובן של דברים שבכל תקנות והסכמות שמתקנים טובי העיר בענין שערים ומדות וכיוצא בהם אע"פ שיש להם בדבר פסיד' להאי ורווחא להאי כיון דודאי מכוונים לתיקון העיר כל כמינייהו אע"פ שיש בעיר בני אדם שמוחים בדבר וטעמא דמילת' משום דלא צריכינן דלהוי מדעת כלם אלא דאזלינן בתר רובא או בתר טובי העיר וענין טובי העיר שאמרו מפורש בתשובת הרשב"א שהביא ר"י נתיב י"ב שלמד מן הירושלמי דמאי דבעינן ז' טובי העיר היינו שהם ממונים על עסקי העיר סתם דאינהו בכל מאי דאסיק אדעתיהו למעבד לתיקון העיר עשוי ואין יכולים למחות אבל בדבר מסויים שנבררו עליו אפילו א' שנברר כל מה שעשה עשוי ואין בני העיר יכולים לעכב וכן מפורש בתשובת אבי"ה שהביא המרד' פ"ק דבתרא. ואע"ג דמהרי"ק מביא סייעת' מר"ת והר"מ והר"י ט"ע שאין בני העיר וכל טובי העיר רשאין לכתחלה להסכים והתנות שום תקנה היכא דאיכ' רווחא להאי ופסיד' להאי הנה כתבנו שמר"ת אין לו הכרח כי ב' לשונות יש אליב' דידיה ואין בהם הכרע ולא שבקינן הירושלמי ועשרה גדולי עולם שהזכרנו בשביל תרי אלא ודאי כוותיהו נקטינן. והשתא דברירנ' דאזלינן בתר רובא נהדר לעקר השאלה דקאימנ' עלה בעיר שיש בה ב"כ הרבה אי אמרינן דכל ב"ה הוי כעיר בפני עצמה ואע"ג שרוב הקהלות מסכימים לדבר אחד שלתקוני העיר יכולים בני קהל א' לפרוש עצמן או דילמ' אפילו בבית בפני עצמו נכללים במנין הרוב והוו מיעוט לגבי בני שאר ב"כ כסברת תשובת חכמי שלוניקי שהעתקנו. והן אמת כי אפילו היה הדבר שקול טוב להטות אחר סברת החשב כל קהלות שבב"ב העיר כקהל א' כי רבים חללים תפיל המחלוקת הנמשך מתחת יד סברת הפרד כל ב"ה וב"ה מרוב הקהלות בעיר אחד ומה גם עתה כי הרבה תשובות בדבר חדא שכל עקר דעתם הוא דכיון שנפרדו בב"ה בפני עצמו נעשו כבני עיר אחרת וקשה דלא יהא אלא כפר הסמוך לכרך ויש הפסק בין הכרך לכפר אלפים אמה והיהודים הדרים בכפר מתפללים בב"ה שלהם ואעפ"כ נידונים ככרך כדגרסינן בגמ' אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו כו' נידון ככרך והיינו כפר בפני עצמו כל' הטור וז"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינן נראין עמהם כגון שהם בעמק או שנראין עמהם ואפילו אינן סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל ע"כ. והרי ק"ו הדברים ומה בני כפרים שהם חוץ לעיר מיל והוא ישוב בפני עצמו שהיה מן הדין להיות מקדימין ליום הכניסה ואדרבא עולין עד היותם מכלל הכרך כ"ש ב' קהלות שבתוך העיר שלא תספיק חילוק הב"ה להחשיבם כב' עיירות. ועוד ראיה דבפ"ק דיבמות עלה דהא דקאמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' וכו' מקשו בתוספות וז"ל וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחד היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימין ליום הכניסה ואומר הרב רבינו חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו ב' ב"ד בשתי עיירות דבכה"ג לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם הוו מתאספים לבא לב"ה בב"וה עכ"ל ואם איתא דב' ב"כ בעיר א' כשתי עיירות דמו לישני דהוו מתאספים בעיירות בב"ה המיוחד להם ליום הכניסה ולא היו צריכים לדחוק דיום הכניסה הוה בכפר בפני עצמו ולא שהיו באים לעיר כל ב"וה והיה להם ב"ה מיוחד אלא ודאי דב' ב"כ בעיר א' לאו כשתי עיירות דמו. ועוד יש להביא ראיה מתשובת הרמב"ן ז"ל סי' רס"ח שכ' על מי שקנה גן אחד והתנה בשטר לתת קיתון שמן למאור והיה ב"ה קטן סמוך לאותו הגן וב"ה גדול רחוק ופסק שיתחלק השמן לקטן לפי קטנו ולגדול לפי גדלו ואלו ב' כנסיות הוו כשתי עיירות מן הסתם שלעיר הקרובה הקדיש ולא לרחוקה אלא ודאי דלכל מילי חשובים כא'. והנה הרד"ך בבית י"ג מביא ראי' מהא דמסקינן בגמ' אלא אמר רבה כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר א' פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה אבל ב' ב"ד בעיר א' לית לן בה ומביא ראיה לב' קהלות בעיר אחד דהוו כשתי ב"ד בעיר א'. ואיני רואה שום ראי' משם דאטו מי לא עסקינן אפי' בששתי הב"ד בחד ב"ה ואמר דלית לן בה ומאי דקאמר ב"ד א' פלג מורין וכו' מי לא עסקינן אפי' כשחצי הב"ד מתפללים בב"ה א' והחצי אחר בב"ה אחר ואפ"ה אקרי כאן לא תתגודדו אלא ודאי דחילוק ב"כ לא מעלה ולא מוריד אלא טעמא הוא משום דכל ב"ד כגון ב"ש גמירי היתר והב"ד האחר כגון ב"ה גמירי איפכא וכ"ע ידעי דדרך הבתי דינין לחלוק אבל כשב"ד אחד יש ביניהם שינוי יראה לעם תורה כשתי תורות אבל בענין הסכמות הצבור דברובא תליא מילתא לא שאני לן בין קהל א' בכל העיר ובין קהלות רבות דבכל גוונא אזלינן בתר רובא כאלו הוו כלהו קהל אחד ועוד דלדידיה דמייתי ראיה מרבא תקשי ליה מהרמב"ם ז"ל וסמ"ג שפסקו כאביי דקאמר כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה אבל ב' ב"ד בב' עיירות לית לן בה ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב דחוקות הגוים וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהיו ב' ב"ד בעיר א' זה נוהג במנהג זה וזה נוהג במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל והוא ל' הסמ"ג. והנה הוצרך הרד"ך ז"ל לדחוק ל' הרמב"ם ז"ל מה שאין הלשון סובלו וסוף דבריו הוא שנראה לו להגיה בהרמב"ם כ"ף במקום בי"ת כמפורש בדבריו וכל זה כדי שיפסוק הרמב"ם ז"ל כרבא ולא כאביי ומצא און לו ממאי דבגמ' דחי רבא סברת אביי ופסיק דלא כותיה דהכי איתא בגמ' אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' אבל ב' ב"ד בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא