מהר"ם אלשיך סג

אסור ללבוש ולכסות בהן, ומותר להפשילן לאחוריו הרי דלא אזלינן אלא אחר מאי דעליו הוא הנדר או השבוע' ולהכי בנ"ד משמע מתוך השאלה דכל עיקר מילת' דשבוע' לא הוה אלא דלא למטי לה היזק שמא יקח מעות מאחר למחצה כו' ויעשה האומנות בפני עצמו וא"כ ודאי דאחר דמ"ה הוה אדעתא דהכי אישתבע ואסור אפילו באפי נפשיה. ואכתי איכא למידק ולפלוגי ולמימר דלא דמי דהתם גבי ההוא דאסר פירותיו בקונם הוא מטעמא דהוי כנדרי טעות ובההיא דקונם צמר ופשתים הוא משום דמאי דהוציא בשפתיו איכא לפרושי הכי דקאי אטעינה או דקאי אלבישה ולא הוי איפכא מאי דהוציא בשפתיו ממאי דהוה בדעתי' דאי הוה דעתי' שלא להפשילן לאחוריו הא נמי במשמע קונם צמר ופשתים עולין עלי הוא וכן נמי כדקאמר הכי על הלבישה אבל בהאי נדון אי אמרינן דדעתיה הוה אפילו למיעבד אותה מלאכה לחודי' הא לא הוציא בשפתיו אלא עם אחר ומשמע הא לחודי' לא ואי הוה דעתי' למיסר נפשיה נמי הוי איפכא ממאי דהוציא מפיו. אבל משום הא לא איריא דהא משכחת לה דאפילו בכה"ג אזלינן בתר דעת הנודר כי הא דפ' קונם יין היו מפצירין ליקח בת אחותו ואמר קונם שהי' נהנית לי לעולם או שגירש אשתו ואמר קונם שהי' נהנית לי לעולם מותר ליהנות לה שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן מי שהיה חברו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם עמך מותר ליכנס ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה. וכ"כ בתשובת הרשב"ץ בההוא דחשדוהו שהיה מוכר יין לתוגרמים ונשבע שלא יעשה יין למכור לתוגרמים ואסר לו גם מה שהיה עשוי אצלו מקודם דזיל בתר דעתי' דהא על שחשדוהו שמוכר לתוגרמים היה ומה מועיל במה שלא יעשה למכור אם מוכר כל מה שעשה עד כה הרי דאפילו בהני דהוי משמעותא איפכא דמאי דהוה בדעתי' אזלינן בתר דעתי' וא"כ ה"נ דכוות'. וכ"ת דהא קי"ל פ' ואלו מותרין דמי שנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא אחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכו' נאמן אלא שלעם הארץ צריך שאלה שלא ינהג קלות ראש בנדרים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היתה בלבי, הרי זה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שאכל שעל אכילה נשבע ע"כ. הרי דמהימן למימר אדעתא דהכי אשתבעי וא"כ בהאי נדון נימא דנהוי מהימן למימר לא אשתבעי אלא אדעתא דשיתוף ולא באנפי נפשאי וכ"ש דלישנא דשטר' מסייע ליה. משום הא נמי לא איריא דהא לא מהימן אלא כד אשתבע אדעתא דנפשי' אבל מאן דמשתבע אדעתא דחברי' לא מצי לאשתמוטי בהכי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב וז"ל מי שנשבע ואמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוין שנשבע על דעתם חייב והשתא בנ"ד כיון שכתוב בשטר שנשבע על דעת לאה הנז ועל העדים ח"מ ואם הי' דעתם להשביעו דרך כלל שלא יעשה גם בפ"ע א"י לומר לזה לא כוונתי. ול"ל דכיון דכתוב בשטר לשון דמשמע דלא אשתבע אלא אדעתא דשותפות לא מהימני תו עדים דאדעת' למיסר נפשיה איכוון דהוו חוזרים ומגידים דאטו אי אתו ב' עדים ואמרי בפנינו נשבע ואמר שלא אוכל ובא הוא לב"ד ואמר אמת הוא אבל בדעתי היה לומר שלא אצא וטעה לשוני נאמן ואין ספק דלא עדיף הכחשת פיו מהעדא' עדים ומכ"ש הוא דאי עדים גופייהו אמרו מאי דאסהידנ' דקאמר שלא אוכל דעתו הי' לומר שלא אצא כי על יציא' היה מדבר וטעה לשונו דמהימני ודכוות' מי שאמר קונם שבת אחותי נהנית לי והעידו עדים על כך שמשמעו הנא' ממש ובא הוא לב"ד ואמר לא אמרתי רק אלא על שהיו מפצירין בו ליקח אותה מי לא מהימן ותהנה לו ונפרש שעל אישות כוון ומכ"ש שאם אחר שהעידו העדים שאמר קונם שבת אחותי נהנית לי חזרו ואמרו שעל שהיו מפצירין בו שישאנ' אמר כך דמהימני ולא הוו חוזרים ומגידים וא"כ השתא נמי בנ"ד אע"ג דאסהידו דנשבע שלא יעשה מלאכה זו עם שום אדם יכולין לומר שזה הי' על מה שהיתה ירא' שמא יקח מעות מאחר ויעשה בפני עצמו ויניחה ושעל זה נשבע כדברי' הכתובים בשטר לא מיקרו חוזרים ומגידים ול"ל דאלימא מילתא דשטרא למקרי על פה חוזר ומגיד דהא להאי מילתא לא אלים ומאי דהוי חזרה לעדים בב"ד של ג' ע"פ הוי בשטרא. ועוד אני אומר דכיון דמאי דאתנו הוא משום דלא יקח מעות מאחר ויעשה המלאכ' שנראה שלא היה לו מעות משלו כפי צורך האומנות והמלאכה ההיא אפשר שע"כ כתבו בשטר שלא עם שום אדם כלומר שלא יקח מעות משום אדם עם שיעשה לבדו וא"כ כשיאמרו שאין לשון השטר למעט ולהתיר אם יעשה לבדו כי לא נאמר הלשון ההוא אלא משום שהיה צריך לעשות כן ליקח מעות מאחר אך מהכל אסר עצמו ל"א דהוו חוזרים ומגידים ובכלל זה הוא ג"כ ללמד את אחר כיון שהכוונ' היתה שלא תצא ידיעת האומנות משניהם. ואם דרך מלאכה זו היא שאין א' לבדו יכול לעשותה אלא ע"י שנים שצריך תנור אש ונופס באש פחם ולהוציא האזירו אל הפועל אין צריכין לכל זה שכתבנו שהדבר ברור שמה שנכתב שלא יעשה מלאכה עם אחר אלא עמה הוא כי היתה המלאכ' נעשית ע"י שניהם שאין א' יכול לעשותה והשביעו שלא יעשנה עם אחר כלומר שיהיה האחר מסייע שא"א בלתו נמצא כי מה שאמר עם אחר היינו בפני עצמו ולא נזכר האחר אלא לסייע וכיוונה לשלא ילמוד האחר האומנות וזה נראה שהיא כוונת השואל שאומר ועתה עושה בפני עצמו עם אחרים כי איך הוא בפני עצמו אם הוא עם אחרים ואם הוא בפני עצמו כלומר ולא עם האשה יאמר ועתה הוא עושה עם אחרים ועוד שא"נ נר' שאינה מחרעמת אלא להיותו עושה עם אחרים שנראה שאם היה עושה לברו הוה ניחא לה ולא היא שהרי כתוב בשאל' שפחדה שלא יעשה האומנות בפני עצמו. ועוד נראה מוכרח שכך היתה הכוונה שהרי נאמר בשאלה שמפחדה שלא יעשה בפני עצמו הכתיבה סטר שלא יעשה עם אחר אלא ודאי אינו אלא שמציאות המלאכה אינו אלא עם אחר וכיונה שתהיה היא האחר שלא ילמד זולתם ואם כך הוא לא צריכינן לכל מאי דכתיבנא ואם אפשר ודרך להעשות אותה מלאכה ע"י חד נמי הדין עמה מהני טעמי דלעיל זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי: טופס שטר מתנה הועתק בפנינו עדים ק"מ אות באות חיבה בתיבה

נח בפנינו עדים חותמי מטה בא היקר הנכבד הרופא כה"ר יהודה אורטאש יצ"ו ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור מעכשו וכתבו וחתמו עלי בכל לשין של זכות ויפוי כח ותנו ביד בני משה אורטאש יצ"ו וביד שתי בנותי רחל ושרה להיות ביר כל א' וא' מהם לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום זנו אונס כלל בעולם אלא בלב שלם ובנפש חפצה ודעה שלמה ועין יפה וגוף בריא ונתתי להם מתוך בריאות גופי וקיום תגונח שכלי ודעתי במתנה גמורה ברורה וחלוטה לבני משה אורטאש הנזכר הבתים הידועים שהם שלי פה העירה צפת תו"בב שהם בית א' קרקע והחנות שבה וב' עליות שא' מהן על הדרך בזה האופן גוף הקרקע מעכשו יהי' לו והפירות אחר מיתה ומצרי הבתים הם אלו מצד מזרח בית מרת סיטי אלמנת הנבון ומעול' כ"ר דוד הלוי נ"ע מצר צפון ומערב ביתו של המעולה כה"ר אליעזר טולידאנו יצ"ו מצד דרים הדרך. בל הכח והזכות ושעבוד שיש לי בבית ובחנות ובעליות ובחצר אשר בתוך המצרים הללו מתהום הארץ עד גובה הרקיע הכל נתתי לו מעכשו מתנה גמורה לבני משה אורטאש הנז' על הדרך הנז' וסלקתי ידי וזכותי ויד וזכות ודשות באי בחי מאלו הבתים הנז' ולא שיירתי לעצמי ולא לבאי כחי במחנה זו שום שיור ולא תנאי ולא שים כח וזכית ושעביד מעתה ועד עולם והיתה לו ולזרעו אחריו ושים נברא לא ימחה בידו. וכ"נ יהבי' ליה לנז' מעכשו כל הספרים שיש לי שחשבונם ומספרם מעבר לדף וזהו שנתתי במחנה כנז' לבני משה אירטאש הנז'. ולב' בנותי רחל ושרה הנ"ל יהבית נמי במחנה גמורה ברורה וחלוטה מעכשו לכל א' וא' מרן נ' פרחים זהב ס סילטניס במעות מוטבע בעין ונ' פרחים סולטניס אחרים לכל א' וא' מרן ממטיטלין ותכשיטין כסך הכל ר' פרחים ק' לכל א' מהן שוה כל פרח מהם מ' חתינה מהמטבע הנהיג בדמשק וכך אמר לנו ערים ח"מ הרופא כ"ר יהורה אורסאם נותן המתנה הנז' החזיקו וזכו וקנו בחזקה זו ובהגבהה זו בידכם מך המעות האלי הנז' והמטלטלים אלו הנז' חזקה גמורה וזכיה שלמה כדין וכשורה בעד בני משה אווטאש יב' בניתי רחל ושרה הנ"נ מפני שהם קטנים מיסף על כח הקנין סודר שאתם עדי נוטלים ממני באופן שתהיה המתנה שאני נותן להם לנזכר על הדרך הנזכר מתנה גמורה ושלמ' מעתה ומעכשו מתנה שריר' וקיימת מחנה חל חליטה וחתיכה כדת וכהלכה והמעות הנז' יהיו בידי חוב גמור דרך הלואה והמטלטלים פקדון בירי והשתא אחון סהדיא שמעו מאי דאמינא לכו כל דאמרית עד השתא ככל הנז' נתתי להם במתנה גמורה ומקויימת ולא שיירית קדמי שום זכות מעתה ועד עולם ואם פ"ו יפטר שום א' מבני הנ"ל בלי זרע יהיה אחריו לאחיו או לאחיותיו חלק כחלק וכל זכות ושעבוד שיהיה לי ח"ו אחר פטירת שום א' מהם מעתה ומעכשו סלקתי ידי וזכוחי מאות' הנכסים או מטלטלין או קרקע ומחלתי להם לבדם הכל מחילה גמורה ויהיה לאחר המת לאחיו הנשאר ומן יומא דנן לעלה ל"ל עסק עמהון במתנה שנתנה להון על הדרך הנז' לא זכיה ולא כח ורשות כלל. וכען אחון סהדיא כתובו שער מתנה דנן בשוקא וחתמוהו בפרהסי' כי היני דלהוי מתנה גלויה ומפורסמת ולא לתחזי כמתנה טמירתא אלא כ"ע זעירי ורברבי כולהון יהון ידעין במתנ' דנא ולא לערער עלה שום אנש משום דברפות נפשאי בבטול כל מודעי יהבית על הדרך הנזכר לבני משה ולב' בנותי רחל ושרה הנזכר מתנה שרירא וחלוט' וגמורה מתנת עלמין מתנת פרהסי' אגב ד"א קרקע כאחריות וחמר וחזק כל שטרי מתנת בריאים דנהיגי בישראל מיום זה ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דכסוי וכל מאן דייתי ויערער על שטרא דנן לבטולי יתיה כוליה או מדעם מניה מילוי ופרפורוהי יהון בטלין כעפרא וחשובין כחספא תבירא דלית ביה מששא כלל וכל מילי דאינון צריכין לאיכתובי בשטרא דנא עד דלהוי שריר וקיים בכל תוקפא וחוסנא דהוי לפום דינא או אנון כתובים בגויה יאי ויאי ולהוין שרירין וקיימין כנזכר ואי לא משתכחו ביה משום טעות סופר או שכחה או דלא ידע ספרא בההוא דינא לא משום האי תבטל מתנה דנא ולגרע כחא דשטרא הדין אבל להוי קיים ושריר בכל תוקפי וליתוסף עליה ההוא לישנא דצריך מידא דכל ספרא וספרא קמי בי