מהר"ם אלשיך סב

יפרע על כל אשר לו או על ב' שלישים ובעל י' אלפים יפרע על חמישית ממונו ומה גם שגם העשירים ביותר נושאים ונותנים בכל ממונם

תשובה שורת הדין יראה דבר פשוט שכל אחד יפרע לפי ממונו מלבד בכסף גולגלתא שהרי בכ"מ שנזכר בגמ' שפורעים לפי ממון לא חילקו כלל לוותר לבעל הון מקצת ממונו ולא עוד אלא שכ' הרשב"א ז"ל שגם מחרימי' על הדבר כאשר ב' מה"ר זל"הה תשובת הרשב"א ז"ל סי' קס"ג וז"ל וב' עוד בתשובה שלפי מ"ש הרמב"ם בפ"ב מלוה שמחרימים על כל מי שיש לו ולא יתן לב"ח מחרימי' על המס שיפרע כל א' כפי מה שיש לו ואם אחד אומר לקהל איני רוצה לפרוע עמכם ע"פ החכם כי אני מתיירא שלא אוכל לעשות החשבון כדין אבל הטילו עלי כמו שתרצו ואני אשלם אם הקהל יש להם מנהג ידוע או שקבלו עליהם בענין אחר אין היחיד רשאי לברור לו דרך לעצמו עכ"ל איברא שבכל עיר ועיר יש מנהגי' מוחלקים יש מקומות שנוהגים לפרוע כל א' לפי שיעור משאו ומתנו בלבד אפי' היה לו כפלי' על השיעור ההוא וכן על הקרקעות ועל חפצי זהב וכסף אם פורעים עליהם או על מחציתם וכן הא דנ"ד יש מקומות שקצבי שיעור שבעל הון רב לא יפרע על ערך יותר משיעור סך ידוע אפי' אם יהיו כפלי כפלים ובזה מפסידים שאר העם שפורעים על כל ממונם. אם נאמר בדברים אלו מנהג מבטל הלכה אם לאו. לכאורה נר' שאם הקהל כלו מסכימים לבטל המנהג זולתי א' או ב' ולהעמיד הדבר על ד"ת שהרשות בידם דלא יהא אלא הסכמה בחרם ושבועה וחוזרים רוב הצבור לבטלה אין המיעוט יכולים לעכב וכמו"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ו' וז"ל וששאלת הקהל עשו תקנה בחרם ונמנו להתירה וראובן מוחה היוכלו הקהל להתיר' בלא רשותו ירא' לי שהסכמת הקהל תלוי' ברוב דעות שעל כל חילוק דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות ע"כ. הן אמת שאם המועטים המוחים יש בהם רוב ממון הרא"ש עצמו כ' בתשוב' אחרת בסימן הנזכר שבעסקי ממון אין הולכים אחר רוב נפשות בהסכמות' כ"א ברוב ממון שאם העשירים מועטים אין רוב הקהל יכולים לגזור על העשירים ע"כ. וא"כ לפ"ז אם המיעוט המחזיקים במנהג אינם רוב ממון יראה שיכול רוב הצבור לבטל המנהג ולהעמיד הדבר על ד"ת. וכן יש טענה אחרת והיא שלא אמרו מנהג מבטל הלכה אלא במנהג ותיקון העשוי ע"פ חכמים אבל לא מנהג בני הקהל לבדם, אמנם הנה בעל תרומת הדשן סימן שמ"ב דחה כל זה שכ' וז"ל ציבור הוטל עליהם מס והסכימו שיכתבו כל א' וא' כל אשר יש לו המחוייב במס וישבע על ככה שלא ברח מאומה ומבקש לדיין שיברר להם ע"פ הדין החיוב והפטור הן בנותנים המס הן בניתנים מהן מס והיאך מעריכים כל זה לפי ד"ת ולפי מנהג דנהגו כל הקהלות כבר תשוב' יראה דה"מ תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכ' בהדי' דרוב ענייני מסים תלויים במנהג וכן במרד' פ"ק דב"ב כ' בשם הר"א כ"ץ על ענין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי הגמ' אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכ"נ דלאו דוקא מנהג חכמים אלא אפי' מנהג ספנים וחמרים יש לסמוך עליהם כדאית' פ' הגוזל בתרא ונראה אע"ג דכ' ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומר"פ הפועלים דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפי' היכ' דתנן התם הכל כמנהג המדינה ובא"ז כ' נמי דל"א מנהג לבטל הלכה אא"כ מפי חכמים. ומרדכי ר"פ פועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדוקא מנהג וותיקין מבטל ההלכה אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת. מ"מ נר' לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלי' בחד מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הר"א כ"ץ ראיה ברורה ע"ז מההיא דחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא ונר' דיפה יש לחלק דענייני מסים לבני העיר וכן צרכי חמרים וספנים למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו ולפי הסדר שעושין לעצמן לפי צרכיהן לפי עניינם דאי מצרכתא להו למיזל בתר ד"ת בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם מש"ה מעיקר' מחלו אהדדי לוותר על ד"ת וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו וכעין זה כתב מהר"ם דשותפין קונין ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קנין משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאית' בהגה"מ וכן אית' בתשובה שהשיב שאין נותנין מס מקרקעות דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא וע"י דאי מקני אהדדי וה"ה לענין מנהג כו' עד אמנם נראה דצריכים לידע דמנהג קבוע ופשוט הוא שנהגו כך בני העיר לכל הפחות ג' זמנים והרבה פעמים צבור עושים להם מסקנ' לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל מ"מ אע"פ שצריכין לברר קביעות המנהג בבירור גופיה אין מדקדקים כ"כ כו' עד אכן נראה אף ע"ג דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה מ"מ ראוי ונכון לדקדק היטב אם נוכל להשוות כל המנהגים לד"ת אף אם לא לגמרי מ"מ עדיף טפי שנמצא סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסבר' עכ"ל. הנה שמחזיק במנהג שנהגו שלא יפרעו גדולי העושר יותר על סך ידוע ולא על כל ממונם וא"כ בנ"ד יראה שאין הדין עם הרוצים שיפרעו על כל הממון. אבל מתוך דבריו יש ללמוד לנ"ד לומר שהדין עם הרוצים להעמיד הדבר על ד"ת חדא אם המנהג לא הוקבע ג' שנים כמ"ש בפירוש ואפילו אם נמשך המנהג עד שעברו ג' שנים אם משעת שקצבו שיעור ידוע שלא יעבור מאותו שיעור לא הי' דעתם לקבוע לעולם כ"א לפי הזמן הזה והיה דעתם שכשירצו לשנות ישנו גם עתה יוכלו לשנות כמ"ש בפירוש והרבה פעמים ציבור עושים להם מסקנ' לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג. ומסתבר' שזה יתברר אם קודם הזמן הזה נשתנה ביניהם המנהג דרך משל כי מה שנהגו עד כה שלא יפרע היותר עשיר יותר מעל סך פלוני לא הי' כך מתחלה אלא על סך פחות או יותר ומג' או ד' שנים או יותר נשתנה המנהג הראשון זה יורה שאין דעתם במנהגיהם לקבוע מנהג רק לשנות מנהג לפי הזמנים הילכך גם עתה יוכלו לשנות שאל"כ גם המנהג השני לא היו יכולים לעשות. ועוד יש מקום לנ"ד לשנות המנהג שהרי הטעם שכתב הרב הוא משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקנו ומחלו אהדדי לוותר על ד"ה. וא"כ היינו אם כלם כא' מסכימים וצייתי אהדדי לנהוג כך אבל אם אדרבא מתרעמים ומוציאים בפיהם כי שלא כראוי הוא אלא שאין יכולים כי גברה יד העשירים בכה"ג לא אמרינן בההיא הנאה דצייתי אהדדי דאדרב' לא צייתי אלא שאין דבריהם נשמעים ואין יכולים למחות דמהני טעמי מסתברא דגם בעיר אלהינו זאת אם ירצו להעמיד הדבר על ד"ת יכולים חדא שהמנהג אינו קבוע מתחלה כי מתחלה היתה הקצב' עד שיעור אלף ות"ר פרחים ואח"כ עשו עד ב' אלפים ועוד כי לעולם לא הוי צייתי אהדדי אלא דהוו צווחי כי כרוכיא ולית דאשגח בהו. ועוד יש ראיה מדברי בעל תרומת הדשן שכתב בסוף דבריו דאע"ג דכתיבנ' לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל הלכה מ"מ ראוי ונכון לדקדק הטיב אם נוכל להשוות כל המנהגים לד"ת אף אם לא לגמרי. הילכך מכל הני טעמי יכולים הצבור להעמיד הדבר לדין תורה שיפרע כל אחד לפי ממונו אלא שנכון הדבר שלא יהיה לגמרי אלא קרוב אל דין התורה כמ"ש הרב ז"ל ואף ע"ג שהיא כתב כך במקום שהמנהג קבוע ובנ"ד כתבנו שיש טעמים להעמיד הדבר על ד"ת מ"מ גדול השלום וטוב לעשות קרוב אל ד"ת ולא לגמרי כי כמה דברים אמרו חכמים ז"ל כי טוב להותר אדם מדין התורה מעט מפני השלום כגון מי שיש לו ט"ו אלף שיפרע בעד י"ב אלף וכיוצא בזה והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי

נז שאלה ילמדנו רבינו האלמנה לאה בחיי בעלה היתה יודעת אומנות החזירו לעשות אותו מברזל ואיש אין בכל הארץ שידעהו והשתדל' להוציא מאמר מהמלך יר"ה שתהא יכולה לעשות זה האומנות ביען היו אומרים שהיה הדבר זיוף וכאשר נתאלמנה הוצרכה ללמדו לראובן בסוד באופן לא יצא הדבר לשלישי וביען פחדה שמא ראובן יקח מעות מאחר לשליש ולרביע ויעשה האומנות בפני עצמו ויגיע לה מזה היזק השביעו על ככה שלא יוכל הוא לעשות זה האומנות עם שום יהודי או ארמאי אחר ועשו שטר ביניהם וזה נסחו בפנינו עדים ח"מ חייב עצמו ראובן שלא יעשה אזורו פה צובה ולא בכל גבולי' כ"מ שהשר של חלב מושל בו עם שום אדם הן יהודי הן תיגר הן ארמאי זולת עם לאה וכ"ז קבל עליו ראובן בכח קנין ושבוע' חמורה ע"ד המקום ב"ה וע"ד כל הנשבעים באמת ועל דעת לאה הנז' ועל דעתינו חותמי מטה לגמור ולקיים כל הכתוב עליו בבטול כל מיני מודעות שבעולם ובפסול עדי מודעא מסורת לכך וקנינו מראובן הנז' על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל קנין שלם מעכשו במנא דנשר למקני' ביה והיה זה יום א' כ"א יום לחדש שבט שנת אחיש"ה ליציר' פה צובה והכל שריר ובריר וקיים וכמו כן נשבע' לאה הנזכרת שלא לעשות אזירו עם שום אדם כנזכר כל זמן שישתתף עמה ראובן הנזכר וקים ע"כ. באופן שעקר הכוונה שזה האומנות לא ימצא בשום מקום כ"א בשניהם בלבד ועתה ראובן הוא עושה בפני עצמו עם אחרים יורונו רבותינו מה משפט האיש

תשובה כוונת השואל נראה שאפילו לבדו בלי אחר מעכבת האשה שלא יעשה אלא בחברת' שמפחד זה הכתיב' השטר. איברא דלישנא דשטרא משמע דלא אסר נפשי' בשבועה אלא בשותפות אבל באפי נפשי' לא דהכי קאמר שלא יעשה וכו' עם שום אדם הן יהודי וכו' זולת עם לאה דמשמע הא איהו לחודיה מצי עביד וקימא לן דבשבוע' בעינן פיו ולבו שוין כדאמרינן פרק. שבועות שתים ואם הי' בלבו למיסר נפשי' מפת חטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בתרוייהו וכ"כ הרמב"ם וז"ל המתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבוע' נשבע שלא יאכל אצל שמעון הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו ועם שמעון שהרי לא הי' שמעון בלבו עכ"ל וכה"ג איכא טובא בגמ' ולפיכך הוה אפשר לומר בנ"ד דאפילו הוה בדעתיהו למיסר נפשיה אפילו באפי נפשיה כיון דלא הוציא בשפתיו אלא עם אדם אחר דלחודי' מצי עביד המלאכ' ההיא. אבל איכא למידן לאידך גיסא דהא קי"ל דאזלינן אחר כוונת הנודר ובהא דפרק ד' נדרים ראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו ואחיו אינו נדר ואפילו היו זרים עמהם קי"ל כב"ה שם דמותר דאומדן דעת הוא דלא הוה דעתי' למיסר פירותיו על קרוביו ובפרק הנודר מן הירק אמרינן היה טעון פשתן או צמר והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולין עלי מותר לכסות וללבוש בהן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו הי' לבוש בהן ונדר שלא יעלו עליו