מהר"ם אלשיך סא

עם לוי על נכסי ראובן הכי נמי בנידון דידן חיישינן שמא קנוניא עושה ראובן במה שאומר שקבל מהתוגר ופרע לשמעון חלקו. אבל לא דמי כלל דהתם מאי דחיישינן לקינוני' ומשלם מביתו היינו משום דחששת הקנוני' הויא במאי דלא יכיל ראובן לאכחושי דהוא לא ידע אם קבל שמעון מלוי ונתן המעות בשותפות אם לאו דבהכי מפטר שמעון אע"ג דלא מטי לידא דראובן מש"ה חיישינן דערב אל לבו לעשות קנוני' להודות שקבל מלוי אבל בנ"ד גם שיודה שקבל מהתוגר משום קנוניא לא מיפטר משמעון עד שיפרע לו חצי החוב שקבל מהתוגר ואם כן מה מועיל לו מה שמודה שפרע לו התוגר אם עדיין הוא חייב לראובן משא"כ בההוא נדון דבמאי דמודה שקבל מלוי ונתן החוב במה שבידו מהשותפות מיפטר מחבריה וא"כ בנ"ד לא מחייבינן לראובן לפרוע לשמעון כיון דליכא חששא דקנוני' אלא דנשבע ונפטר כמי שאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר פרעתי דנשבע שבועת היסת ככל כופר בכל דהא מדין דינא דגרמי בא שמעון לתובעו שאומר במה שמחלת הפסדת ממני חצי החוב והוא אומר פרעתיך דהוי ככל תביעות דכופר בכל שבעולם דנאמן בשבועה. וכ"ת כיון דמודה ראובן שקבל חלק שמעון מהתוגר נעשה אצלו פקדון וחייב להחזירו לשמעון ואין יכול ראובן לומר לו לאו בעל דברים דידי את דהא כתב לו שטר שחצי החוב של התוגר שכתוב בשם ראובן הוא של שמעון א"כ השתא יכול שמעון לומר אם פרעתי לי שטרך בידי מאי בעי למה לא לקחת ממני שטר הודאתך שחצי החוב הוא שלי שהרי נעשה כמפקיד אצל חברו בשטר. לאו מילתא היא דהא לא מבעיא בנ"ד שאין שטר על הפקדון אלא אפילו היה מפקיד לו בשטר אינו חייב להחזיר לו בעדים ולא להחזיר לו את השטר ונאמן בשבועה שהחזירו מגו דנאנסו ולא מצי למימר לי' שטרך בידי מאי בעי כמו במלוה דמלוה שאני דלית בה מגו דנאנסו משום דלוה חייב באונסין משא"כ בפקדון בנ"ד דהא גרסינן פ' המוכר את הבית ב"מ ר"ע מר"ח המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי' לך מהו מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה מהימן ולימא ליה שטרך בידי מה בעי אמר ליה וכי אמר ליה נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה וסוף סוף כי אמר ליה נאנסו לאו שבועה בעי ה"נ מאי נאמן נאמן בשבועה ע"כ. וכתב עלה רשב"ם ז"ל וז"ל אילו א"ל נאנסו כו' הילכך לא מצי למיטען שטרך בידי מאי בעי כו' עד ונפקד נמי לא חייש לשטרא משום דהוי מצי למפטר נפשיה בטענת אונס אבל מלוה את חברו בשטר לא מצי טעין לוה פרעתי דאמר ליה אידך שטרך בידי מאי בעי וגבי לוה ליכא שום מגו דאפילו טעין נאנסו צריך לשלם דמלוה להוצאה ניתנה עכ"ל. והיינו מאי דכתיבנ' בפי' וא"כ בנ"ד נשבע ראובן שפרע לשמעון חלקו ונאמן בשבועתו ותו לא מידי זהו הנלע"ד וחתמתי שמי

נה נשאלתי על ראובן מאנשי עיר קאבאלייא שנשא את דינה מבנות אנדרינופולא ואחר שנה מבקש להוליכה לדור בעירו ואינה רוצה ללכת אחריו אל העיר ההיא שלא לצאת מכרך לעיר ועוד שהעיר ההיא מימיה רעים והארץ משכלת וגם שהי' עלולה מגייסות שבאות שם לפעמים לשלול שלל ולבוז בז ואינה חפצה לעמוד במקום סכנה ועוד שיושבי העיר ההיא הם סורגוניש פי' שהם מוכתבים למלכות שלא לצאת משם לגור במקום אחד הם וזרעם ואין דינה זו חפצה להיות אסורה היא וזרעה לשבת שם בע"כ וראובן טוען שכששידכה ע"י לוי שהי' שליח אביה הי' על תנאי שיוציאנה ממקומה למקומו ועל דעת כן נשאת לו הדין עם מי

תשובה תנן שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותם הארצות מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ומכרך לעיר ע"כ ותני עלה בתוספתא בד"א בזמן שהיא מיהודה וארס ביהודה או בן גליל שארס בגליל אבל בן יהודה שארס בגליל או בן גליל שארס ביהודה כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה ע"כ. וא"כ הכי פירושא דמתני' אין מוציאין מעיר לעיר כו' היינו מי שהי' מיהוד' וארס ביהוד' א"י להוציאה לגליל אפי' מעיר לעיר או מכרך לכרך אבל ביהודה עצמה יכול להוציאה מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך או מכרך לעיר והכי הוא פירוש' דמילתא להרי"ף ולרש"י והתוס' שהביאו התוספתא כפשטה והרמב"ם ז"ל בפי' ומהר"ם והטור. הילכך בנ"ד שהקאבאלייא ואנדרונופולא ארץ אחד המה ונשאה בכרך א"י להוציאה מכרך לעיר שהיא הקאבאלייא כפשטה דשמעת' דמתניתין דאיירי כשהוא והיא מארץ אחד. וכ"ש לדעת ר"ת דפליג אכל הני רבוותא דסבר דמתניתין בכפיית האשה את האיש קא מיירי וגריס בתוספת' כופין אותו לצאת דלדידיה אצ"ל היכא דנשאה במקומה כנ"ד ואין מקומותיהם שוים שכופין אותו לעזוב ממקומו לדור עמה במקומה כ"א אפילו נשאה במקומו אם מקומותיהם שוין ששניהם עיירות או כרכי' כופין אותו לעזוב מקומו ולהוליכה למקומה אבל כ"ז הוא כשנשאו סתם אבל בנ"ד קא טעין איהו שתנאי היו דבריהם שכששירנה על ידי גוי היה על תנאי שיוציאנה ממקומה למקומו איברא דלא איתפרש בשאלה מה טוענת דינה אם הי' מודה בתנאי שכך התנו עמה או אומר' איני יודעת או שלא היו דברים מעולם וכן לא איתפרש אם היא ידעה במכות הארץ ההיא ותחלואיה שהמים רעים והארץ משכלת ואימת הגייסות וצרת הסירגוניליק, או לא ידעה שיכולה לומר שאפי' אם הודת בתנאו הי' בטעות. והנה אם היא אומרת שלא ידעה דבר או שלא היה שם תנאי כלל אפי' יעידו עדים שהתנה הבעל עם אביה או שאביה מודה שכך היה הדבר פשוט שהדין עמה וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' קע"ז וז"ל מי שקדש אשה במקום אחר והתנה עם אמה לשלוח בעדה למקומו ולכונסה שם ואח"כ לא רצתה אמה שתצא ממקומה בעודה ארוסה אלא שיכניסנה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו והארוס אומר שאם לא תקיים תנאה לא יגרשנה ולא יתן לה מזונות והשיב וכו' עד ולכן בנ"ד כיון שאין לבעל עדים שכך היה התנאי בפי' קודם הקדושין א"י לכופה כו' ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו הדברים כן אף אם אמה תודה לו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עני מה לי או כנוס במקומי או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקידושין והיא תודה בזה אז הדין עמו עכ"ל. הרי בפי' שאין הודאת אביה ואמה שכך היה התנאי כלים ובכלל הדבר הוא שאפי' יאמר אביה ואמה שהי' ידעה בדבר והודת בתנאי לאו כל כמיניהו שאין עדות אביה עליה כלום ואם לוי השדכן יעיד עליה אז תשבע להכחיש את העד שבועת התורה וכן אפי' יהיו עדים שהתנו עם המשודכת עצמה כיון שלא הודיעו לה מכות הארץ ההי' ותחלואי' ואימת שביה וצרת הסורגוניליק לאו כלום הוא דאנן סהדי שאלו הודיעו' לא היתה מתרצה ללכת לעירו. ועוד אני אומר דאפי' התנית המשודכת ללכת עמו לעירו ונשבעה על כך אומדנ' דמוכח הוא שכיון שלא פירשו לה צרות הקאבאליי' שודאי אומד דעת הו' שלא על דעת תחלואי הארץ ואימת שביה והיות' במאסר הסירגונלי' נשבעה דמילת' דפשיט' הוא דבנדרים ובשבועות אזלי' בתר אומדנ'. וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביא' מה"ר זלה"ה בב"י וז"ל מי שחייב לפרוע מנה לחברו בשבועה לזמן פלוני והמלוה היה חייב לאחר מנה ואדוני הארץ התפיס ביד אותו לוה מנה עד יפרע המלוה לזה שחייב לו אם הוא נפטר מהשבועה. והשיב דאנוס הוא דאינו רשאי לעבור על צואת האדון ואע"פ שידוע שאין שם קנס גוף אלא שהי' חייב לפרוע מנה אחר אעפ"כ לא על דעת כן נשבע שיפרע מאתים על מנה ובאומדנ' דמוכח כזה דברים שבלב הוו דברים ע"כ. הרי בפי' דבשבועות אזלינן בתר אומדנ' וגלוי לכל רואי השמש כי אומדן דעת דנ"ד גדול הימנו שאינו דומה לדור בכפיפת מאסר הסרגוניליק והיות תמיד בפחד לבב השבי' וצרת תחלואים אל צרת שמא יפרע המנה פעם אחרת ע"י אדוני הארץ עם היות שבדיני ישראל אפשר שלא יפסיד המנה הב' ויקיים עתה שבועתו אלא ודאי דכיון דבנדרים ושבועות הולכין אחר אומדן דעת' בהכי סגי וכ"ש בהא דנ"ד. וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל ח' וז"ל וששאלת ראובן ששדך בתו לשמעון ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפים זהובים לסוף ו' חדשים והיה לו לראובן ממון רב ועל סמך שיגבה מחובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו או אם הוא אנוס. תשובה אם אין לראובן ממה לפרוע לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע דאין לך אונס גדול מזה כי היה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו דאונס גמור הוא כו' עד אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו עכ"ל. והשת' קשה הגע עצמך שהי' ראובן לוה אלף זהובים מחברו ונשבע לפורעו האם יפטר משבועתו על שאין לו בעת הפרעון נכסים אלא ביתו וכלי תשמישו ודאי דלאו הכי הוא והיכי קאמר. הרא"ש דלא אדעת' דהכי נשבע אלא ודאי דטעמא דהרא"ש לא הוי אלא דשאני הכא להתחייב לנדן בתו דאומדן דעת הוא דלאו אדעתא למכור ביתו וכלי תשמישו נשבע. הא קמן דבשבועה כה"ג דאזלינן בתר אמדן דעתא וא"כ ק"ו הוא לנ"ד דודאי לאו אדעתא למיזל לעיר כזאת ולהיות בסכנת חלאים ושביה ומאסר כי זה לא חשב אנוש ועוד כתב הרא"ש ז"ל בתשובה אחרת כלל ל"ד וז"ל ראובן שדך בתו לבן שמעון וקבעו זמן ליום החופה והתנו ביניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחברו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה יצאת בת אחות המשודכת מן הכלל ובשביל פגם זה לא רצה שמעון שיכניס שמעון בנו את משודכתו לחופ' והעביר המועד וראובן תובע את הקנס והשיב יראה שהדין עם שמעון דאע"פ שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא היה משדך בנו לבתו עכ"ל. וא"כ כ"ש בנ"ד דהוו מילי דשייכי בגופה דאנן סהדי דעל דעת שלשה שפטים הרעים שבעיר ההיא לא נשבעה דלאו בשפטני עסקינן. הילכך הדין עם דינה שאין בעלה יכול להוציאה זה מעירה כדכתיבנא זה הנלע"ד וחתמתי שמי

נו שאלה ילמדנו רבינו עיר שיש בה עשירים ובתוכה קצת שהם עשירים יותר משאר העשירים הרבה ורוצים כל הקהל שיפרע כל א' וא' לפי שיעור ממונו במשים והפסדים כוללים מפאת שר העיר וכיוצא בהם אם יכולים העשירים ביותר לעכב ולומר כיון שעד עתה נהגו שלא יפרע שום עשיר יותר מערך המגיע לו על אלפים או ג' אלפים זהובים אפי' יהיו לו י' אלפים גם עתה יהיה כן ומביאים ראיה לדבריהם כי גם בעיר צפת תוב"ב נהגו כך שלא יעלה ערך שום עשיר יותר על אלפים זהובים אפי' יהיה מופלג בעושר ושאר הקהל אומרים שא"כ לקתה מדת הדין שא"כ בעל אלף פרחים