מהר"ם אלשיך ס

ישראל לבלתי קחת מבעל תורה כזה לשכירות החכם. ועוד אני אומר שאם כל מה ששכרו החכם לא היה רק לדון דברי ריבותם לא יפה עושים הצבור לעשות קצבה מיוחדת לזה סך ידוע על כל א' לפי ממונו בעד הדיין כי הלא ביודעו מי פורע יותר מחבירו יבא לידי נשוא פנים לנותן יותר כ"א להוצי' מכללות כיס הצדקה שלא יודע מי הוא המרבה ומי הוא הממעיט וע"י כן גם הבעל תורה הזה לא יבצר ממנו מלהיות לו גם הוא חלק כי ודאי לא חשיד שאינו נותן צדקה כפי יכולתו ותשקוט ריב ומדון. כלל הדברים כי אין ראוי להעמיס על בעל תורה הזה שתורתו אומנותו עול שכירות המנהיג הנז'. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי

נג שאלה ראובן היה צריך מעות בהלואה וכדי שלא לתת רבית מכר ביתו בפחות משוויה לשמעון והיה פורע לשמעון שכירות מדי חדש בחדשו ושמעון כתב לו שטר הטבה לראובן שכל זמן שיביא לו ראובן מעותיו שנתן לו שיחזיר לו הבית ונמשך שכירות זה שנה או שנתי' ויהי היום ונודע שראובן זה מכר בית זה ללוי על הדרך הזה שנה או שנתים קודם למכירתו לשמעון ועתה בא שמעון ואומר לו הנה רמיתני שמכרת לי מה שלא היה שלך שהיה מכור מקודם ללוי החזר לי מעותי משיב ראובן ואמר הילך מעותיך אך אנכה מהקרן כל דמי השכירות שלקחת ממני שהיה רבית קצוצה ויש עדיין קצת מדמי השכירות ביד ראובן. יאיר עינינו מורנו אם חייב שמעון לנכות לו כל מה שאכל או לפחות מה שלא קבל עדיין מהשכירות או יהיה מותר ליטול השכירות עד הזמן שנתגלה שהיה מכור תחלה ללוי: תשובה פרקא קמא דמציעא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו ופירש הריא"ף ז"ל בעא מניה שמואל מרב הלוקח שדה מחברו ונמצאת שאינה שלו דמקחו בטל אם חזר המוכר ולקחה מבעלים הראשונים מהו ע"כ, הנה שדעת הרי"ף הוא שמקחו בטל והנה קי"ל שכל מי שמקחו בטל ואכל את הפירות דהדרא ארעא והדרי פרי דהא פ' הרבית אמרינן א' רבא השת' דאמור ר"נ אסמכתא לא קניא הדר' ארעא והדרי פרי וכ' הרמב"ם ז"ל פ"ו דמלוה וז"ל וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף הרי כל הפירות שאכל רבית ומחזיר אותן וה"ה לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחלה שהוא מחזיר את הפירות מפני שאם אכל את הפירות הרי זו רבית של תורה ע"כ. נראה לפי זה דבנ"ד כל מה שאכל הקונה הב' הוי רבית שהרי לא קנה כיון שנמצאת שדה שאינה של מוכר וא"כ כל מה שאכל מהמוכר הוי רבית קצוצה וצריך לנכות השכירות שאכל מדמי הקרן שחוזר ונוטל ממנו. איברא דאי הכי הוא קשיא דהרמב"ם ז"ל דידיה אדידיה דהא פ"ט דגזילה כ' וז"ל הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותם מן הגזלן מנכסים ב"ח ואם הכיר בה שגזולה היא אין לו פירות ואינו גובה מן הגזלן אלא קרן בלבד עכ"ל. הרי שדעתו ז"ל שאע"פ שקנה מה שאינו שלו ואין קנינו קנין אעפ"כ אוכל את הפירות שנוטל אותן מהגזלן שמכר לו והוא עצמו כתב שהמוכר באסמכתא וה"ה כל מי שלא קנה מתחלה קנין גמור שכל הפירות שאכל הם רבית של תורה ומחזיר אותן. ואפשר שהרמב"ם ז"ל תירץ קושיא זו בתיבה א' יתירה שכ' והיא במאי דקאמר וה"ה למי שלא קנה קנין גמור מתחלה דמאי דקאמר מתחלה לא איצטריך. ולמיקם עלה דמילתא נייתי הא דאמרי' בגמ' עלה דהא דכתיבנא דבעי מניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא ר"א אמר ניחא ליה דליקו בהמנותי' מתקיף לה רב"ח מכדי האי לוקח במאי קנה לה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א"ל רבא תהא במאמינו בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה ע"כ. וכתב הנ"י וכתבו האחרונים ז"ל דהא דאמרינן תהא במאמינו לאו דוקא שיאמר לו בפי' אלא סתמו כפירושו דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי שאל"כ לא היה לוקחו ממנו וכו' עד וכ"נ דברי הריא"ף ז"ל בהלכות ז"ל עכ"ל. הרי בפירוש שעל שמן הסתם ניחא ליה לאיניש דליקום בהמנותיה בוטח הלוקח במוכר שיעמיד ממכרו בידו וסמיך דעתיה בהכי. והאי טעמא אלימא ליה לגמרא עד דחשיב לה כאלו יש ש"ח ללוקח שני על ממון שנתן לגבות אותו מן המשועבדי' דהא פ' א"נ גרסי' עלה דקאמר רבא הכא ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מת"י כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים נימא לא ניתן ליכתב ופרש"י נימא לא ניתן שטר מכירה זה ליכתב שהרי גזולה היתה ובטל השטר ואחריות שבו ואמאי גובה קרן מנכסים משועבדין ומשני הכי השתא התם אי למ"ד ניחא ליה דלא נקריו' גזלנ' אי למ"ד ניחא לי' דליקום בהמנותי' מפייס ליה למרי' ומוקים ליה לשטריה הכא כו' ופרש"י אדם שמכר שדה גזולה לחברו מחזר על הבעלים הראשונים ולוקחה מהם להעמיד' ביד הלוקח כו'. הרי שמטעם שדרך המוכר שדה שאינו שלו לחזר אחר בעל השדה לקנותו ממנו לעמוד בנאמנותו חשבי' כאלו השטר מכר שקנה בו הלוקח שני כאלו הוא שטר חזק לגבות בו מנכסים משועבדים כי ע"ז סמך הלוקח כאלו היה המכר קיים וא"כ אינו דומה למוכר באסמכתא וכיוצא משאר גווני שלא קנה כלום כי במוכר שדה שאינה שלו יש בו מתחלה צד קניה דמעיקר' דעת הגזלן לקנותו מהנגזל ודעת הלוקח אע"פ שאינו יודע שהי' גזולה סומך דעתו דמוכר ליקום בהימנותיה והיינו דכ' הרמב"ם ז"ל בהל' מלוה שהמוכר באסמכתא וה"ה כל מי שלא קנה מתחלה קנין גמור שהוא מחזיר את הפירות כלו' אבל מי שמתחלה קנה מציאות קנין דהיינו המוכר שדה שאינה שלו אינו מחזיר הפירות והיינו מטעמ' דניחא ליה דליקום בהימנותיה כדכתיבנ'. וכן הריא"ף ז"ל מכריע שהלכה כי הא דרב דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מהאי מימרא דאיזהו נשך דכתיבנא והכי דייקא לישנא דרב דקאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואם איתא דחשבינן ליה כאלו מעיקר' לא היה קנין כלל לא היה אומר מה מכר ראשון לשני כו' כי אין שייכות לזה היכא שהשני לא קנה כלום אלא ודאי דמתחלה איכא קנין קצת ומ"ה כתב הרמב"ם ז"ל כל שלא קנה קנין גמור מתחלה לאפוקי כה"ג כדכתיבנא וזה מוכרח שהרי בכל שטרי מכר כותבין שמקבל עליו המוכר אחריות אנא איקום ואשפי כו' עמליהון ושבחיהון כו' ואי ס"ד דאי נמצאת שאינה שלו נתבטל המכר מעיקרו כאלו לא היה איך מהני לשלם לו את כל השבח והפירות כו' הרי הוא כמתנה עליו לתת לו רבית על מעותיו אלא ודאי דכיון דסמיך עליה שאפילו יהי' גזול יעמידנו בידו מוכר גמר ומקני לוקח סמיך וקונה ולפיכך כשנמצאת שאינה שלו גובה את הכלי הילכך בנ"ד אצ"ל אם הלוקח השני לא קבל שכירות מהמוכר אלא שדר בו בלבד אלא אפילו קבל שכירות אינו מחזירו כשנמצא שאינה שלו שהי' מכור לראשון אבל משנודע הדבר לשני שהיה הבית מכור תחילה לראשון שוב אינו אוכל פירות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש שאם הכיר בה שגזולה היא אין לו פירות ואע"פ שעדיין חייב לו השכירות כשהכיר הב' שהיתה מכורה תחלה נראה דמותר לתת לו השכירות עד הזמן ההוא. ואעפ"י כן כיון שהדבר ידוע שזה שמכר לראשון ונותן לו שכירות ומוכר לשני ונותן לו שכירות שאין כוונתו אלא להשתמש במעות ולפרוע ריוח בדרך תחבולה אינו נצול מדינה של: גיהנם וגדול עונו אלא שהלוקח נקי מעון כל עוד שאחר שנודע לו אינו נוטל מטעמ' דכתיבנא וכן ראיתי בעיר אלהינו זאת נוהגין היתר כל עוד שלא הכיר בדבר גם לרבנן קשישי ומצאתי במ"ש טעם למנהגם. זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי

נד שאלה ילמדנו רבינו ראובן ושמעון הלוו מעות לתיגר א' ברבית ונכתבו בערכאות התוגרמים שהם של ראובן וכתב שמעון שטר על ראובן איך המעות שהלוה ראובן לתיגר פלוני שהוא סך כך וכך יש לראובן החצי ולשמעון החצי וגבה המעות ראובן מן התוגר ופרע לשמעון חלקו ואח"כ שאל התוגר מראובן שיעשה לו מחילה וכתב שטר מחילה ראובן אל התוגר וכשמעו שמעון כפר שלא נתן לו ראובן כלום מחלקו ואומר אתה מחלת אל התוגר והפסדת חלקי בידים תפרע לי חלקי וראובן אומר פרעתי לך חלקך. יורנו רבינו על מי מוטל השבועה אם אותו שטר יקרא שטר ראיה וחזר הדין להיות מלוה ע"פ וישבע ראובן ויפטר או אם נאמר שנקרא זה חוב בשטר וישבע שמעון ויטול. ושכרו כפול מן השמים: תשובה האי שטרא לאו שטר גמור הוא להשתעבד ראובן על ידו דהא אם מת התוגר ונאבד הממון אין על ראובן חיוב על חלק שמעון וכן אם גבה ראובן ולא פרע לשמעון חלקו לא גבי שמעון ממשעבדי כי לא נשתעבדו קרקעות ראובן לשמעון בשטר זה כי אינו אלא גלוי וראיה שחצי החוב שכתוב מראובן על התוגר הוא של שמעון וכל זמן שיגבה ראובן החוב או באי כחו מחייבי בחציו לשמעון ולא הוי כשטר הלואה ממש והן אמת כי שטר מחילה שכ' ראובן לתוגר אפשר שהוא שעם היות שחייב לו כתב לו שהי' מוחל לו כנראה מדברי שמעון או היה שפרע לו התוגר ומ"ש שמחל לו הוא שכתב לו שובר שהודה שקבל כל החוב והוא לשון בני אדם שקורין לשובר שטר מחילה. ואם הוא שעם היות עדיין חייב התיגר החוב מחל לו ראובן וכתב לו שטר מחילה הוא חייב לפרוע לשמעון חלקו מדינא דגרמי מידי דהוה אמוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו שחייב המוכר לפרוע לקונה כל מה שמחל מדינא דגרמי וה"נ דכותה דמה שמחל ראובן לתיגר חייב לפרוע לשמעון חלקו שע"י מחילתו מאבד חלקו של שמעון אבל אעפ"י כן נאמן ראובן בשבועתו שפרע לשמעון דהא המוכר ש"ח לשמעון וחזר ומחלו שחייב לפרוע לשמעון כל מה שבשטר אם טען ראובן שפרע לשמעון כל מה שמחל לוה נאמן בשבועתו דמה שהזיקו במחילה כמלוה ע"פ דמי וה"נ דכוות'. ואם אינו אלא שכתוב בשטר המחילה שקבל דמי החוב כלו מהתוגר ושמעון אומר לו לא קבלת והפסדתני חלקי בהודאתך שנתפרעת ממנו הכל וראובן אומר קבלתי ונתתי לך חצייך הנה לכאורה נראה דדמי להא דכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שותפין וז"ל וכן אם יצא ש"ח על לוי בשם שמעון בק' זהובים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה או לשתים אינו נאמן דשמא עשה קנוניא על נכסי ראובן וכיצד דנין דין זה לוי נפטר בהודאת שמעון ואם לא הביא שמעון ראי' ישלח מביתו ע"כ והוא כי הא דנ"ד דכי היכי דהתם חיישינן שעושה קנוני'